Default  |  English  |  
מצגות  |  בובת האשבול - הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014  |  ציטוטים מדברי אנשי ספרות ומבקרי הספרות  |  שבילי חלום ומציאות  |  בובת האשבול  |  השקת בובת האשבול - אירוע משותף עם רוני סומק 5.3.14  |  עכשיו כולם רואים - מתוך: בובת האשבול  |  
דף הבית >> שירעברית - ניתוח ופרשנות >> שירת רחל
 

 

הרצאה של ד"ר חלי אברהם-איתן בארוע רחל המשוררת בירושלים ביום 20 בספטמבר 2006.

מאז הַנּיב הפשוט של רחל, שאליו התוודעתי דרך שירתה הקסומה, דרך השירים ששרנו, שֶלְימים למדנו אותם בשיעורי הספרות, היא מלווה אותי גם בִּכְתיבת שיריי.

רחל תיעדה את קורותיה וּרְשמיה לא רק בַּניב השירי, אלא גם בָּרְשימות שכּתבה. כדי לחוש את הֲלָךְ הרוח של התקופה ואת הֲלָךְ נפשהּ שהוליד את שיריה ניתן לחוש דרך רשימות אלו. להלן קטע מתוך אחת מרשימותיה:  

"כיצד עובר היום בְּכִנרת? הַשַּׁחר עלה בַּהֲחילֹנוּ לעבוד. ארבע-עשרה היינו. ידים מיוּבּלות, רגלים יחפות, שזופות, שרוטות. פנים עזות, לבבות לוהטים. האוויר כּוּלו צלל לזמירותינו, שׂיחנו וצחוקנו. המעדרים הוּנפו והוּרדו בלי הרף. לרגע קט תפסיקי, תנגבי את זיעת המצח בִּכְנף הכּאפִייה, תעיפי מבט אהבה אל הים. מה טוב! תכלת, תכלת, תכלת ללא אומר, נושאת שלום, מַרְפֵּא לַנפש. אֵי-בָּזֶה מרחפת על המים דוּגת-כָּנף, עוד מעט וסירת-הקיטור הזערורית המעבירה את הנוסעים מצמח לטבריה תְּאַבֵּךְ את עֲשָׁנָהּ. לְצהרים היינו שבות אל החוָה, ושוב הים אתנו. עין-התכלת הייתה מציצה אל חלון חדר-האוכל. עין-התכלת של אדמת המולדת".

הקטע הזה מדגים לא רק את הלך הנפש של המשוררת ושל התקופה, אלא גם את הניב הציורי הפשוט של כתיבתה. אין כאן מליצה. יש כאן התפעמות אמיתית מן הטבע, התפעמות היוצרת את הלשון הפיוטית גם בקטע לא שירי זה, כמו הציור הלשוני "עין-התכלת של אדמת המולדת". הקשר הדינאמי החם, החי והתוסס בנפשה אל המולדת הוליד את הפרסוניפיקציה של הנוף גם בִּכְתיבה שאינה שירה: "עין התכלת הייתה מציצה אל חלון חדר האוכל", כך התבטאה ברשימתה. יש כאן השלכה של הֲלך נפשה אל הכינרת, כאילו הכינרת היא זו שמציצה דרך החלון פנימה. גם בעת עבודתה, כשהמעדר מונף ללא הרף בעבודה מאומצת לא חָדְלָה להתפעל מן  הנוף הסובב אותה. מעניין היה לדעת מֶה הייתה אומרת רחל המשוררת על הנופים האורבאניים והמגדלים רבי הקומות של תל-אביב ושל רמת-גן.  
הקטע הקצר הזה, המתאר את התלהבותה מהחיים הדינאמיים ואת נופי הכינרת הקסומים, מסביר ומעצים את געגועיה ממיטת חוליה אל הנופים הללו, שנבצר ממנה לראותם שוב. כל זה נראה לה ממיטת חוליה בגדר חלום רחוק: "ואולי לא היו הדברים מעולם, ואולי לא השכמתי עם שחר לגן לעבדו בזעת אפי // מעולם ממרומי עגלה עמוסת אלומות לא נתתי קולי בשיר..." . בקטע שצוטט לעיל הזכירה רחל את עבודת הכפים הַמְּלוּוָה בְּשִׁירָה וּבְזֶמֶר חרף העבודה המייגעת וזעת-המצח.

רחל הייתה רגישה מאוד לָאותנטיות של הַמַּבָּע וּלְשיקוף המציאות והֲלָךְ הרוח של התקופה בשירים. רחל יצאה חוצֵץ נגד שירה מגויסת, נגד שירה שנוהה אחר אופנות ומליצות, ולכן כשקיבלה לידיה קובץ שירים של משורר, שלא נתן שיקוף לקשיים היומיומיים ולמצוקות הנפש, הביעה מחאתה על-כך בְּרֵיש גַּלי.

ברשימה ספרותית שכתבה על ספר שיריו של אדם בּס (הוצאת "הדים") ציינה רחל את הצורך של השימוש בַּבִּיטוי הַנָּקי מִסִּפרותיוּת. "אות הזמן בַּשִּׁירה", כתבה רחל במאמר הספרותי, "הוא פשטות הביטוי", לאמֹר: "ביטוי פרפוריה הראשונים של האֶמוֹציה הלירית".

בְּחַפְּשָׂהּ את האמת האנושית הצרופה בשיריו של בּס, הגיעה למסקנה, שהמשורר מנותק מהמציאות הסובבת אותו, והביעה זעמהּ על-כך: "אל אלוהים! איכה הצליח להתחמק מאות הזמן? תלישוּת מִקַּרקע הזמן תגוּנה כִּתלישוּת מִקרקע המקום". ועוד הוסיפה נחרצות "יש לו לְבּס סונטות מרוּדָדוֹת החסרות את "צבע הזמן". במלים אחרות, רחל ביקשה ששירת המשורר לא תהיה מנותקת מציר הזמן והמקום של תולדות חייו ושל תולדות התקופה.

ומה שתבעה מאחרים קיימה בשיריה. את הפואטיקה של הניב הפשוט והאמיתי הנותן שיקוף לְאותות הזמן וְלַמְּצוקות הָאמיתיות, דרשה מעצמה והצהירה על-כך גם בשירֶיהָ הארס-פואטיים: "רק על עצמי לספר ידעתי / צר עולמי כעולם נמלה" ובשיר "ספר שירי" מתארת רחל את תכנם של שיריה שאינם חומקים ממצוקות נפש ומאותות-הזמן: "צריחות שצרחתי נואשת, כואבת. / בשעות מצוקה ואובדן, / היו לְמחרוזת

מלים מלַבֶּבֶת, / לספר שיריי הלבן".

מתוך הבדידות והחולי צמחה שירתה. היא שרה על מחלתהּ, על עצבוּת בְּדידוּתהּ, על אהבתה וּכְמִיהתה לְאָהוּב לבּה, על זיכרונות נעוריה, על געגועיה לעבודה ועל המוות האורב לה. שירתה הלירית, שצמחה מתוך המכאובים הגדולים שהיו מנת גורלה, הפכה שופר למצוקות רבים מבני דוֹרהּ שעלו יחידים ארצה. שירת היחיד שלה הפכה לשירת הרבים.

רחל קיימה את הקו הפואטי עליו הצהירה במאמר הביקורת שכתבה, הקו הפואטי של מתן ביטוי למצוקות-הנפש ביצירה הספרותית. קו פואטי נוסף עליו הצהירה באותו מאמר הוא השימוש בלשון פשוטה, לשון נקייה מספרותיות וּמִמליצות ריקות. על קו פואטי לשוני זה הצהירה רחל גם בשיר הארס-פואטי "ניב": "לבי לניב התמים כתינוק / וְעָנָו כְּעָפר". העדפתה את פַּשׁטוּת הביטוי הייתה ברורה ונחרצת. לעומת זאת הביעה שאט נפש מהשימוש בשפה המליצית: "יודעת אני אִמרי נוי למכביר, מליצות בלי סוף. ההולכות הלוך וטפוף, מבטן יהיר". כלומר על אף ידיעתה את שפת המליצה, מתוך בחירה העדיפה שלא להשתמש בה.

שיריה אינם מליצות ולא לַהֲטוּטֵי לשון. לא העתק, לא חיקוי ולא זכייה מן ההפקר, אם להשתמש במונחיו של ביאליק, אלא מצוּר לְבָבָהּ חָצְבָה אֶת הַנִיבים הפשוטים וְהַכֵּנים, הראשוניים והמקוריים צְלוּלים וְקוֹלעים ומחוברים לַשורשים וְלַמולדת.
לא מפתיעה העובדה שלשונה השירית מתובלת בניבים מעולם התנ"ך, וששיריה מאוכלסים בדמויות תנ"כיות למכביר. החיבור אל הנופים וְהַקֶּשר החי וְהַחם שהביעה אליהם מתבטא גם בַּחיבור שלה לַשורשים וְלַדמויות התנ"כיות. היא חייתה והחייתה אותם מחדש. היא ראתה את עצמה צאצאית ל"רחל הרועה צאן לבן", ועל-כן הבית היה לה צר, והעיר זרה, כי היה מתנופף סודרה של רחל המקראית לרוח המדבר. אלו החיים שאליהם ערגה כל חייה, חיים המחוברים אל הטבע, אל האדמה, אל הנופים הפתוחים. עם דמותה של רחל המקראית ועם אורח חייה הזדהתה המשוררת רחל הזדהות עמוקה. רחל כתבה גם על מיכל בת שאול, ועל אחיה יונתן בן שאול, על גורלו של חוני המעגל, על אליהו הנביא ועל האם שאת בנה החיה וכן על גורלו המר של איוב עם סבלו הזדהתה בשל סבלה היא ממחלה חשׂוּכת-מרפא, שגזרה עליה בידוד חברתי.

החיבור אל המקורות בשירתה לא מפתיע, שכן רחל גדלה בבית מסורתי. אמה הצדקנית הייתה בתו של הרב מנדלשטם מצאצאיו של רש"י. לרע המזל, היא מתה כשרחל הייתה עדיין ילדה. רחל התחנכה בבית ספר שבֶּר-דֹב בּורוכוב, ממניחי היסוד של הציונות הסוציאליסטית, היה מנהלו. אחר-כך למדה בְּגימנסיה רוּסית והייתה תלמידה מחוננת, רַבַּת-כשרונות. את שיריה הראשונים כתבה בגיל חמש-עשרה ברוסית, ואהבה לצייר עוד מימי ילדותה. בְּבַגרותהּ למדה בבית-ספר לציור בקייב. שנתיים לאחר-מִכֶּן עלתה עם אחותה, נגנית הפסנתר, לארץ. אחיה יעקב באותם ימים יִסֵּד את "בית-העם" והיה דמות בולטת בתל-אביב של אותם ימים.

נישואי האב בשנית זרזו את עלייתם ארצה. עם בואה ארצה התיישבה עם אחותה ברחובות וְדָבְקָה בנופים התנ"כיים. במהירות רבה שלטה בַּשפה העברית, התנזרה מן הרוסית, והחלה לכתוב אך ורק בעברית. בחדרן של האחיות נערכו קונצרטים שמשכו אליהן קהל צעירים גדול.

את אהבתה לציור ולנגינה המירה במעדר, כפי שביטאה בלשון ציורית את משאת-נפשה: "לנגן במעדר ולצייר על האדמה". במשפט תמוני זה ביטאה את רעיון ההתחדשות אשר שָׁבָה את לבּהּ. המעבר לְכִנֶרת היווה את פסגת חייה והניב את הטובים שבשיריה.

כְּשֶּׁשָׁבָה מִשְּׁהִיָיתהּ בְּרוסיה וּבְפָּריז לצורך לימודיה הייתה רחל כבר חולה, וּמִכָּאן השתנו חייה בתכלית השינוי ובהתאם לכך גם שיריה שהנימה הקדורנית ניכרת בהם. היא שהתה בירושלים, בצפת ובתל-אביב ולא אהבה את הנוף האורבאני, בלשון המעטה כפי שביטאה זאת באחד משיריה המאוחרים:

"וכך מיום ליום אני אסכּין לָעיר / לִסחי חוצות, לַהֲמולה ממארת, לְשִׁממת בֶּטון, לפני זרים בַּכֹּל / ולא אֶקְבֹּל, ולא אלחַשׁ "כִּנרת"!

אי-יכולתהּ לחזור אל אותם ימים קסומים, אל נופי הַכִּנֶרת הוליד את השירים הָעֲצובים שנקבצו לאחר מותה בקובץ "נבו". על קברה חרותות שורות מתוך השיר "מנגד": "פרושׂ כַּפַּים, ראה מנגד. / שָׁמָה – אין בּא. / איש וּנְבוֹ לוֹ על ארץ רַבָּה." גורלו של משה רַבֵּנו, שעמד מנגד על הר נבו ולא נכנס לארץ, נקשר בגורלה. כמוהו עמדה מנגד לנופי הכינרת ששבו את לִבּה, ולא יכלה לשוב אליהם בשל מחלתה. גם קשירה זו למשה מלמדת על רגישותה ואהבתה לַדמויות המקראיות, כאילו היוו חלק מהנוף האנושי הסובב אותה.

שיר אחד בקובץ מעיד כי רחל ידעה שהגיעה שעתה למות: "רוח ערב אִוְשָׁה לי: הִכּוֹנִי אָחוֹת". רחל השתמשה במילה "אוְּשׁה" כפועל ולא כשם עצם, הצורה השגורה. דבר שמלמד על דרכה החפשית בשימוש בשפה ועל שליטתה המלאה במכמניה.

ימים ספורים לאחר כתיבת שיר זה מתה רחל בבית-הַמַּרְפֵּא לְחולֵי רֵאוֹת שבִּגְדֵרה. בְּמותה ציוותה לנו את השירים שלא נס ליחם אף פעם.
אתר עמותת בית לרחל המשוררת (האתר בבניה)

ביבליוגרפיה:

בלובשטיין, רחל, שירת רחל, תל-אביב, הוצאת דבר, תשכ"ט.
בלובשטיין, רחל, "על אות הזמן", מוסף דבר, ו' ניסן תרפ"ז.
ראובן קריץ , "על שירת רחל", חיפה, 1969.
אורי מילשטיין , "שירי רחל – סוד קסמם", תל אביב, 1993.

 

 

לייבסיטי - בניית אתרים