Default  |  English  |  
מצגות  |  בובת האשבול - הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014  |  ציטוטים מדברי אנשי ספרות ומבקרי הספרות  |  שבילי חלום ומציאות  |  בובת האשבול  |  השקת בובת האשבול - אירוע משותף עם רוני סומק 5.3.14  |  עכשיו כולם רואים - מתוך: בובת האשבול  |  
דף הבית >> שירעברית - ניתוח ופרשנות >> רוני סומק - שירת מחאה
 
שירה מ"מחתרת החלב" - רוני סומק*
                
מאת: חלי אברהם-איתן
 
שירתו של סומק "פורצת בקילוחים דקים" ומשכנעת גם קוראים שנטיית לבם אל השירה הפשוטה שאינה משתמשת בתמוניוּת יתר. שירתו משכנעת באמיתותה על אף גודש התמונות הנדחסות לתוך שירים מצומצמים בהיקפם. הקורא נכבש למין השיר הראשון, המוקדש לליאורה ולשירלי בתו, הנבנה סביב תמונה אחת יחידה - תמונת-הממטרה; תמונה הממחישה את האינטרוברטיות של שירתו ומכוונת את הקורא לקריאה "אחרת" בשירתו, קריאה שאינה הולכת שולל אחר שלל התמונות מעולם-החוץ ומכוונת את הקורא אל עולם-הפנים שלה. המשורר יוצר אנלוגיה בין קילוחי המים הדקים הפורצים מנקבי הממטרה ובין טבעם וטיבם של רגשות האהבה כמו-גם בין "אנחנו" ובין "לחי האדמה" ה"צמאים לנשיקת המים":
 
                    הָאַהֲבָה פּוֹרֶצֶת בְּקִלּוּחִים דַּקִּים
                    מִנִּקְבֵי הַמַּמְטֵרָה.
                    גַּם אַנָחְנוּ כְּמוֹ לְחִי הָאֲדָמָה
                    צְמֵאִים לִנְשִׁיקַת הַמַּיִם.
 
שיר זה מכוון את הקורא להתבוננות מקבילה בשני רבדים בשיריו של סומק בעת ובעונה אחת: הרובד האקסטרוברטי של עולם-החוץ והרובד האינטרוברטי של עולם-הפנים.
אחרי הכוונה זו אל עולם הפנים הקריאה ב"שיר פטריוטי" (עמ' 7), הדוחס שלל-תמונות מעולם הריאלייה ברובד הנמוך שלו, אינה מטעה. הקורא מכוון את קריאתו אל רובדו הפנימי של השיר. השימוש בשפת הרחוב: "אני עיראקי פיג'מה", החבר שלי "מרוקו סכין" וכיו"ב בד בבד עם חומרים ספרותיים וצירופי-לשון מטאפוריים: "אמא שלי ממשיכה להרתיח את הפרת והחידקל", "כולנו חניתות חלודות שדון קישוט העיף על טחנות הרוח", כולנו עדין יורים בכוכבים מסנוורי עיניים / רגע לפני שהם נבלעים / בשביל החלב" – שילוב זה של חומרים "נמוכים" עם חומרים "גבוהים" מוביל את נתיבי השיר בשבילי לשון ייחודיים, המעבירים את המסר השירי המטפל בנושא הבינתרבותי, בדרך ייחודית הממחישה את המציאות החברתית-התרבותית- הישראלית על שלל גווניה. בלִיל התרבויות מקבל ביטוי בקו הפואטי הייחודי לסומק ומתגלם בהכלאות שבין הסטריאוטיפים ובין מטענים תרבותיים הנחשבים ל"גבוהים". את ה"חלום ושברו" של העולים מתאר סומק במשפט התמציתי: "כולנו פועלים מפוטרים שהורדו מפיגומי המגדל / שרצינו לבנות בבבל". הארמז למגדל בבל מגביה את ה"נמוך", ולא רק את הפואטיקה של השיר גרידא, אלא את תוכנו: אותם "פועלים מפוטרים" שבנו "מגדל-בבל" של חלומות טרם בואם ארצה הורדו מהמגדל הן במישור הריאלי, כי פוטרו מעבודתם בבניין, והן במישור המטא-ריאלי, הורדו ממגדל החלומות שבנו בארץ המוצא, בבבל. הארמז למגדל בבל המקראי מעלה את השיר מרובדו הריאלי ה"נמוך" אל רובדו המטא-ריאלי ה"גבוה".
החלום ושברו מקבל ביטוי נוסף בשימוש בחומר תרבותי "גבוה" יותר: "כולנו חניתות חלודות שדון קישוט העיף / על טחנות הרוח". המאבק והמאמץ של "כולנו" ("כולנו" = "עיראקי-פיג'מה" המייצג את עולי בבל, "אשתי הרומניה" המייצגת את עולי רומניה, "מרוקו-סכין" המיצג את עליית יהודי מרוקו...) הוא לחינם, כמלחמתו של דון קישוט ב"חניתות חלודות". גם הלוחמים וגם "כלי מלחמתם" פגומים ומאבקם החברתי-תרבותי הוא חסר סיכוי מלכתחילה.
הפואנטה של השיר ש"כולנו" הורסים כל סיכוי להצלחה ולשינוי במו ידינו, כי טבועה ב"כולנו" תבנית התנהגותית הרסנית ה"יורה" בכל מי שיש לו סיכויי הצלחה גבוהים להגשים חלום ולשנות את המציאות: "כולנו יורים בכוכבים מסנוורי עינים / רגע לפני שהם נבלעים / בשביל החלב".
 
חומרי הריאלייה בהם משתמש רוני סומק נטולים מסביבתו, הסביבה המוכרת לכולנו, על-כן הם תורמים לאותנטיות של התיאורים. כך למשל בשיר "הערת שוליים לפואמה הפדגוגית" (עמ' 17) עושה סומק שימוש בחומרים מתוך עולם בית-הספר ונותן שיקוף מהימן להתנהלות יומיומית בתוך המוסד החינוכי. הדובר בשיר "מצלם" את התמונות בעדשת-עינו החדה המבחינה באינטראקציה הייחודית שבין מורים ותלמידים במוסד החינוכי, ומנקודת המבט של המשקיף מן הצד על ההתרחשויות, מעיר את הערתו בעצם הצגת תמונותיו בשיר: תמונה א': "אחרי שאמא של ש' סיפרה שבנה נשפך על דלפק בר", היועצת נוקטת מעשה חינוכי כדי להזהיר משתיית אלכוהול: "היא מלאה מבחנה אחת בוודקה, את השנייה במים, / ונתנה לשתי תולעים לצוף שם. הראשונה מתה אחרי / כמה דקות והשניה המשיכה לשחות". אולם הציפייה שלה שתלמידיה יסיקו את המסקנה הנכונה נכשלה: "כששאלה מה המסקנה? ענה ש' שבטנם של / שותי הוודקה ריקה מתולעים". מסקנתו הפוכה מזו שכיוונה אליה היועצת. הדובר בשיר לא מציין מהי הערתו הפדגוגית-הדידקטית לתהליך החינוכי המתרחש במוסד, אך עצם התיאור די בו כדי לשקף את האירוניה וחוסר ההלימה שבין שיטת הלימוד, היפה לכשעצמה, ובין אוכלוסיית התלמידים הייחודית. תחושת הכישלון מקבלת ביטוי בתמונה ב': "אחרי שי' שם צפרדע במגרת השולחן / של המורה לספרות הפסיקו לספר אגדות / על נסיכים מכושפים". סומק עושה קשירה מעניינת, באמצעות מוטיב הצפרדע הקולקטיבי, בין עצם המעשה של התלמיד ובין תוצאתו. בין הצפרדע במעשה הקונדס של התלמיד שהוטמנה במגרת השולחן של המורה לספרות, ובין תיאור התוצאה הנקשרת לעולם האגדות: "הפסיקו לספר אגדות על נסיכים מכושפים". הצפרדע בתיאור התוצאה היא מטונימית לעולם הספרות שלא צלח יפה בידי המורה לספרות לקרבו לתלמידיה. גם תמונה ג' משקפת את ההתנהלות החינוכית במוסד שלא עולה יפה. ס' מחביאה פתקים בתחתוניה על יחסי אנטיגונה להימון כדי להצליח במבחן בספרות. באופן אירוני היא מיישמת בחייה המציאותיים את סיפור האהבה המוחמץ בין אנטיגונה להימון: "ס' התחתנה עם הילד הכי טוב בכיתה". הדובר מעיר הערה אירונית בהקשר זה: "ואני משער שתחתוניה ריקים מפתקים יווניים". 
השימוש בשמות המקוצרים: ש', י' ס', מוסיף מהימנות לתיאורי הדובר, כמו נועדו להדגיש שאינו בודה סיפורים אילו מלבו, אלא הוא נוטל אותם מתוך המציאות המקיפה אותו כצלם המצלם קטעי ריאלייה מהעולם הסובב אותו. תחושת המעורבות של הדובר בתיאוריו מקבלת ביטוי בחלקו השני של השיר בפנייה הישירה אל התלמידים ובשימוש בקריאה נרגשת "הו תלמידים". הדובר מעלה פיסות ריאלייה נוספות מן ההווי הבית-ספרי: "עפרונות מכורסמי ראש" המהווים מטונימיה לאוחזים בהם, "כתמי חלודה על רגלי מחוגה" המהווים מטונימיה לכישלון התהליך החינוכי. הדובר חש מעורבות רבה בחיי תלמידיו "אחרי שנים" בהם כל אחד מצא את מקומו בחברה (ש' מוכר דלק בתחנה שאביו הקים ומחלק עיתונים למי שממלא ביותר משמונים שקלים, דהיינו למד לעשות רווחים ו"להסתדר" בחיים, י' תופר שמלות כלה – באופן אירוני הצליח להגשים את החלום של הנסיך והנסיכה על אף שבשל מעשה הקונדס שלו "הפסיקו לספר אגדות על נסיכים מכושפים", וס' התחתנה עם הילד הכי טוב בכיתה והגשימה בכך את סיפור האהבה המוחמץ עליו למדה בשיעורי הספרות). הדובר עדיין הוגה בתלמידיו הבוגרים ו"מודד את עובי המלים" שהם כולאים בלבבות המקושקשים על ידם על שולחנות בית-הספר, כמי שמנסה באופן בלתי נלאה לחדור לעולם הייחודי של תלמידיו ולתהות על קנקנם.
גם קטעי ריאלייה של הפיגועים עושים דרכם אל שיריו של סומק: "חגורת הנפץ תקתקה / על גופו המפוחד..." (בשיר "אברהם בדרך לעקדה", עמ' 23). המפתיע בשירו זה של סומק הוא השימוש המהופך בחומרי המיתוס המקראי: אברהם הוא ההולך בדרכו להיעקד ומתקשה בשל כך להיפרד מבנו יצחק. ישמעאל, בניגוד לציפייה של הקורא, לא מוזכר בשיר, אך הוא משתמע מעצם התיאור הלקוח מחיי הקולקטיב: חגורת-הנפץ עולה בכל תודעה של קורא בן הארץ הזאת עם ישמעאל. במלים אחרות עם הערבי-הפלשתינאי. סופו של השיר אירוני ומכוון אל ההוויה האלוקית: "מזל שרגע לפני הפיצוץ / הזכיר לו אלוהים שיש אלוהים".
קו פואטי נוסף לצלם פיסות ריאלייה ולהעתיקן לשיריו הוא שימוש במוֹדעוֹת מן המציאות היומיומית ה"נמוכה". בשיר "אלמוני" (עמ' 25), המעלה באופן טראגי סיפור של אהבה המסתיים במוות, משלב רוני סומק בדרכו הייחודית בין מודעת המשטרה (חומר "נמוך") ובין המיתוס היווני של קופידון (חומר "גבוה"): "המלאך המרחף ירה חץ. עץ התשוקה נשתל / באדמה החומה של עיניו, ומעדר הגעגועים הפך בה / והפך." המיתוס של קופידון מתגלם בהמשך השיר ברובד הנמוך: "קעקוע של קופידון". הדובר מציין באמירה ישירה, כי הוא מעתיק ממודעת המשטרה את "קיומו" (של האלמוני), המתמצה באורח אירוני בסימני זיהוי חיצוניים גרידא:
 
"קוֹמָתוֹ: 172 ס"מ.
מִבְנֶה גּוּפוֹ: רָזֶה.
צֶבַע עֵינָיו: חוּם-יָרֹק.
שְׂעָרוֹ: קָצָר וְחָלָק.
עַל זְרוֹעַ יָמִין: קַעֲקוּעַ פֶּלֶג גּוּף עֶלְיוֹן שֶׁל אִשָּׁה.
עַל כָּתֵף יָמִין: קַעֲקוּעַ שֶׁל קוּפִּידוֹן.
גּוּפָתוֹ נִמְצְאָה בִּרְחוֹב יְדַעְיָה הַפְּנִינִי בְּתֵל-אָבִיב."
 
 
סומק משתעשע, לעתים אף מתעתע, בדמיונו של הקורא, אך יחד עם זאת הקורא מיטיב לחדור מעבר לרובד החיצוני המחויך לעתים. שכן סומק מיטיב לפסוח על שני הסעיפים, ולכן אין הקורא נופל ברשתה של הקלילות החיצונית. כך למשל, בשיר הנושא את שמו של הספר "מחתרת החלב" (עמ' 26). הכותרת דיה כדי לטלטל את דמיונו של הקורא המעלה בפניו אפשרויות רבות לפרשנות עוד בטרם יקרא את השיר או ידפדף בספר. בשלב של טרום-קריאה עולה, למשל, האפשרות של פרשנות ברוח שירו הידוע של סומק "קו העוני", והקורא מתאר לעצמו כי שיריו של סומק עוסקים בילדים שהחלב בשבילם אינו בנמצא כדבר מובן מאליו. כדי להשיגו הם צריכים לרדת למחתרת, כביכול אין זה מובן מאליו שהמצרך הבסיסי ביותר צריך להיות נגיש להם כדבר הברור מאליו. האירוניה הטמונה בכותרת השיר מתגלה לקורא עוד טרם נחו עיניו על שורות השיר. "החלב" מתקבל בדמיונו של הקורא כמטונימיה לצרכים הבסיסיים המזינים את נפשו וגופו של הילד.
השורה הראשונה לכאורה מתארת משחק מחבואים של ילדים המוצאים מסתור במקרר הריק המושלך ליד פחי הזבל בהם משתעשעים "ילדי הרחוב": "הילדים שיצאו מהמקרר הריק / יגלגלו פחי זבל וינקרו אור / מעיני פנסי הרחוב". ברובד הגלוי לפנינו ילדים המשחקים אולי משחק מחבואים, וזה מסתבר לקורא גם מן כותרת השיר. ברובד האחר הקורא מקשר תמונה ריאלית זו אל המצב החברתי-הכלכלי של האוכלוסייה השרויה "מתחת לקו העוני". המקרר הריק בהקשר זה, עדיין משמש כתמונה ריאליסטית, מצוי בתוך הבתים השרויים בעוני ובמחסור ומהווה מטונימיה למחסור המשווע הפוקד חלקים נרחבים בחברה הישראלית. עצם השימוש ב"מקרר הריק" בשני אופנים מציבה בפנינו את עמדתו של המשורר המובלע ואת מחאתו המאופקת. השורה השנייה ממשיכה בתיאור "הצעצועים" של ילדי "קו העוני": "יגלגלו פחי זבל" ואת האור, המזין את נפשם של ילדים אחרים בבית, ילדי-רחוב אלו "ינקרו מעיני פנסי הרחוב". אילו העיניים ה"משגיחות" על ילדי "מחתרת החלב", וזהו האור אותו הם מצליחים להשיג בעצמם. לשון העתיד בה משתמש סומק יש בה כדי להביע את תחזיתו על עתידם ועל המצב הבלתי משתנה בחברה הישראלית המנציחה את "קו העוני". וכאילו לא די לקורא בתמונות אלו כדי להעירו ולטלטלו, ממשיך סומק בתיאור תמונתי קשה יותר: "בחושך הגדול יבריקו הרקובות שבשיניים, / יינעצו בחתולים מפוטמים, יינקו מלשונם / שאריות שמנת". כבדרך אגב מוסר לנו המשורר פרטים עובדתיים נוספים על הילדים "שיצאו מהמקרר הריק". שיניהם הרקובות (ממחסור בחלב ובמצרכים בסיסיים) מבריקות בחושך הגדול. החושך מהווה מטונימיה למצב בו הם שרויים מכל זווית שהיא. נעיצת שיניהם הרקובות "בחתולים מפוטמים" כדי לינוק מהם את שאריות השמנת – תמונה זו לא משאירה את הקורא אדיש ומטלטלת אותו משלוותו. ומהי ה"שמנת" עליה מדבר המשורר??? זוהי "גברת מגונדרת" ש"שכחה מזמן את עטיני הפרה שטפטפה אותם אל העולם" בבחינת מי ששכח את מקור מחצבתו ואת הזמנים שהיטיבו עמו והפכו אותו ל"שמנת", ולבו כעת גס באילו השרויים ב"מחתרת החלב" והוא אדיש כלפיהם. התמונה בחוץ תשתנה, גלגל חוזר בעולם, אך בבחינת אין חדש ממשי תחת השמש "בבוקר תזרח השמש, ציפורים יבשרו סתו, ואין מי שיקרב את השורות האלה לאף / להריח את מחתרת החלב". הדובר מסיים בנימה הפסימית של קהלת: לא יחול שינוי במצבם של ילדי "מחתרת החלב" ושל ילדי "השמנת". הפער יוסיף לכרסם ביניהם, כי "השמנת" שכחה את "עטיני הפרה שטפטפה אותם אל העולם". האילוזיה לקהלת "בבוקר תזרח השמש" מבליטה את עמדתו הפסימית של הדובר משום ש"הציפורים יבשרו סתו" ולא יהיה מי שבאמת יגלה עניין בשיר הזה כדי להזדהות עם המסר שלו ולשנות את המצב הקיומי של ילדי "מחתרת החלב": "ואין מי שיקרב את / השורות האלה לאף / להריח את מחתרת החלב".             
 
* המאמר פורסם ב -פסיפס, גיליון 63.
לייבסיטי - בניית אתרים