Default  |  English  |  
מצגות  |  בובת האשבול - הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014  |  ציטוטים מדברי אנשי ספרות ומבקרי הספרות  |  שבילי חלום ומציאות  |  בובת האשבול  |  השקת בובת האשבול - אירוע משותף עם רוני סומק 5.3.14  |  עכשיו כולם רואים - מתוך: בובת האשבול  |  
דף הבית >> שירעברית - ניתוח ופרשנות >> כל שושנה - זלדה
 
<<  מפמ"ר ספרות
 
 

 כָּל שׁוֹשַׁנָּה / זלדה

כתבה וערכה: ד"ר חלי אברהם-איתן 

 
שירת המאה העשרים - מחצית שניה
 
השיר של זלדה "כל שושנה" הוא רב-משמעי. השיר מכיל בתוכו שלושה רבדים ואפשרויות אינטרפרטציה (=אפשרויות פרשנות) רבות:
 
  1. רובד גלוי, שבו השושנה מופיעה במשמעותה הראשונית, פרח יפה. הדוברת בשיר, לפי רובד זה, נפעמת מנוף השושנה. ההתבוננות בשושנה היפה מעניקה לדוברת תחושה של שקט, שלום ושלווה נצחית.
  2. רובד לאומי, לפיו השיר מביע כמיהה עזה לשלום. השושנה מדומה בשיר לאי של שלום מובטח, שלום נצחי. ו"ציפור ספירית" היא היונה המבשרת את השלום הנצחי. על-פי פרשת נוח בספר בראשית היונה מילאה שליחות של שלום. נוח שלח אותה מן התיבה לראות "הקלו המים" (בראשית ח', 8). שובה עם עלה זית בפיה בישר את תום המבול. המשוררת מעניקה לה את השם "וכתתו" ארמז לנבואת הנחמה של ישעיה (ראה להלן).
  3. רובד אירוטי, שבו השושנה היא מטאפורה לאישה יפה בהשראת הפסוק משיר השירים: "אני חבצלת השרון, שושנת העמקים כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות" (שיר השירים, ב', 1). האישה בולטת ביופייה כשושנה בין החוחים. לאישה יכולת להעניק לגבר תחושה של "אי של שלום מובטח". האישה מאופיינת באמצעות השושנה היפה. השושנה מהווה סמל ליופי, לפריחה, לאהבה, לשקט ולשלווה. כל התכונות הללו מגולמות בדמותה של האישה.
  4. רובד מיסטי שבו השושנה היא ה"שושנה העליונה", הנשמה העליונה. השושנה היא סימבול מיסטי עתיק יומין לשלמות ולטוהר, להוד ולקדושה של העולמות העליונים. זלדה שהיא משוררת דתייה, נצר לשושלת רבנים מיוחסת (רבי שניאור זלמן מילאדי ובת דודתו של הרבי מלובביץ') הבקיאה במקורות, עושה שימוש בשיר השירים במשמעות האליגורית של ספר זה – האהבה שבין אדם לאלוהיו והתפעמותו מהבריאה ומבורא עולם.  
כותרת השיר
 
כותרת השיר מכלילה ומרחיבה את המשמעות השירית למשמעות אוניברסלית. השיר אינו מתאר תמונה של שושנה ספציפית. התכונות שמייחסת המשוררת לשושנה, בכל רובדי השיר, הן תכונות ההולמות כל שושנה. שלוש פעמים מציינת המשוררת את המילה המכלילה "כל" לשושנה, בכותרת ("כל שושנה"), בשורה הפותחת את השיר ("כל שושנה") ובשורה הפותחת את הבית השני ("בכל שושנה"). עובדה זו מקנה לשיר אמירה הגותית מכלילה. יחד עם זאת היא נשמעת מסתורית, עמומה, פלאית ומפליאה. כל היגד בשיר הוא מטאפורי.
 
בית א'
 
ההיגד המטאפורי הראשון: "כָּל שׁוֹשַׁנָּה הִיא אִי / שֶׁל הַשָּׁלוֹם הַמֻּבְטָח, / הַשָּׁלוֹם הַנִּצְחִי" נשמע לקורא כהיפרבולה (שימוש במטאפורה בלשון הגזמה). השושנה יפה כל-כך שהיא מעניקה למשוררת תחושת שלווה טוטאלית: "אי של השלום המובטח, השלום הנצחי". ההיפרבולה הולמת להפליא גם את המשמעות הארוטית בשיר. יופייה של האישה מפעים כל-כך ומקנה לגבר המתבונן בה תחושה של שלום ושלווה. ברובד המיסטי מודגשת הנצחיות של השלווה. במישור הלאומי הכמיהה לשלום נובעת מעצם המשוואה "כל שושנה" = אי של השלום המובטח". ההרמוניה של השושנה ("שקט העלים" בלשון הבית השלישי) היא כהרמוניה שבין העמים החיים בשלום וזוכים לחיים יפים כיופייה של השושנה.
 
בית ב'
 
המילה "מובטח" המיוחסת לשלום ברובד הלאומי בבית הראשון ("השלום המובטח") מתקשר באופן ההולם את נבואת הנחמה המובטחת על ידי ישעיהו הנביא: "וכתתו חרבותם לאתים, וחניתותיהם למזמרות" (ישעיה, ב', 4). ההיגד המטאפורי בבית זה עושה שימוש בארמז נוסף: "בְּכָל שׁוֹשַׁנָּה מִתְגּוֹרֶרֶת / צִפּוֹר סַפִּירִית / שֶׁשְּׁמָהּ "וְכִתְּתוּ".
הקשירה של הציפור לנבואת הנחמה של ישעיה מבהיר כי מדובר בציפור המסמלת את השלום - היונה שבישרה בספר בראשית את תום עידן המבול ואת ראשיתו של עידן השקט והשלום, כפי שהבטיח אלוהים בברית שכרת עם נוח: "והקימותי את בריתי אתכם, ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול, ולא יהיה עוד מבול לשחת את הארץ" (בראשית, ט', 11). התואר "ספירית" משמעותו: יקרה כאבן ספיר. כינוי הציפור בתואר זה מעצים את הכמיהה לשלום הנכסף.
ברובד הארוטי מעניקה המשוררת לאישה תכונה של מי ששוחרת שלום וביכולתה להשליט שקט, שלום ושלווה ביופייה החיצוני והפנימי כאחד. בניגוד לגבר היוצא למלחמות.האישה מבטיחה חיים של שלום ושלווה.
ברובד המיסטי "ציפור ספירית" היא ציפור הנפש, הנשמה של האדם המתחברת עם העולמות העליונים. לכל אדם יש נשמה מקבילה בעולמות העליונים המכונה בלשון הקבליסטים "שושנה עליונה" (לפי אריסטו, לכל אדם יש "אידיאה" בעולם האמת המקבילה לכל אדם בעולמנו). פירוש זה עולה בקנה אחד עם הרובד האליגורי של ספר שיר השירים המתאר את יחסי עם ישראל עם אלוקיו. בתפילה הנקראת לפני קריאת מזמורי תהילים מופיע השימוש ב"שושנה העליונה": "ותהא קריאת מזמורי תהילים רצויה לפניך לזמור עריצים ולהכרית כל החוחים והקוצים הסובבים את השושנה העליונה... וברוב רחמיך, יימשך עלינו ועל כל הנזכרים שפע קדושה וטהרה, שפע ישועה ורחמים". השושנה בשיר מהווה סמל מיסטי לשלמות, לטוהר, לקדושה, לישועה, לשפע של חסד ורחמים.
 
ההיגד המטאפורי השלישי הופך את הקערה על-פיה. האופטימיות שמשתקפת בשני הבתים הראשונים מתחלפת בפסימיות: " / וְנִדְמֶה / כֹּה קָרוֹב / אוֹר הַשּׁוֹשַׁנָּה, / כֹּה קָרוֹב / נִיחוֹחָהּ, / כֹּה קָרוֹב / שֶׁקֶט הֶעָלִים, / כֹּה קָרוֹב / אוֹתוֹ אִי - / קַח סִירָה / וַחֲצֵה אֶת יָם הָאֵשׁ". הכמיהה אל השלום והשלווה בשני הבתים הראשונים מעצימה את מפח-הנפש בבית השלישי "כגודל הציפייה, כן גודל האכזבה". ככל שנדמה, כי קרובים אנו אל היעד הנכסף, אל השושנה היפה, אל ניחוחה הקרוב, אל "שקט העלים", מתברר כי צריך לחצות את "ים האש" כדי להגיע אל השלום הנכסף, צריך להילחם, להיאבק ולעמול קשה ולעשות צעדים שנראים בלתי אפשריים כחציית ים של אש. גם כאן עושה המשוררת שימוש בהיפרבולה, בלשון המטאפורית הנוטה להגזמה כדי להעצים את המרחק מן היעד ואת האכזבה מהשושנה הבלתי מושגת, בכל משמעויותיה המטאפוריות, בין אם מדובר בשלום בלתי מושג, בין אם מדובר באישה בלתי מושגת ובין אם מדובר ב"שושנה העליונה" ובעולמות מיסטיים בלתי מושגים.
 
בכל הרבדים של השיר השושנה היא מסתורית וקשה להשגה. הדימוי של השושנה הולם את הקושי להשגה בשל המבנה הייחודי שלה וריבוי עלי הכותרת המקשים להגיע אל מהות יופייה. הצירוף "אור השושנה" בבית השלישי מבליט יותר את המשמעות המיסטית של השיר. העולמות העליונים מאופיינים באור של קדושה וכך גם "השושנה העליונה" המשפיעה שפע של חסד וחמלה על "ציפור הנפש" ("ציפור ספירית") של האדם. יופייה של השושנה, ניחוחהּ המשכר והקונוטציות הארוטיות תואמים את מהותה של החוויה המיסטית המאחדת בין נשמה וגוף. אור ואהבה הן מילות מפתח בעולם המושגים המיסטי.
כדי להגיע אל "ציפור הספירית" החבוייה בנפש הזולת וכדי להגיע אליו ולחדור אל נבכי נשמתו יש לחצות את "ים האש". זאת אומרת "אדם לעמל יולד" בכל מישורי החיים. כדי להשיג את השלום, את האהבה, את השלווה, את יופייה של האישה, את החוויה המיסטית אדם צריך לעמול קשה.
 
מבנה השיר
 
השיר בנוי במתכונת השירים המודרניים שוויתרו על בתים סימטריים סדורים. כל בית מורכב ממשפט תחבירי אחד. שני הבתים הראשונים שווים באורכם. להיגד מבנה דומה העושה שימוש בלשון מכלילה ובאמירה אוניברסאלית. הבית השלישי מכיל היגד אחד ארוך יותר בשל החזרה על המלים "כה קרוב" (4 פעמים) המעצימה את האכזבה. ככל שהדבר קרוב ונדמה שניתן להשיגו, אך לא משיגים אותו, זה משפיע על האכזבה והתסכול מהדבר הבלתי מושג. המבנה התחבירי של שני המשפטים הראשונים הוא מבנה של משפט פשוט, ואילו הבית השלישי בנוי כמשפט מחובר. המבנה התחבירי הולם את תוכנם של השיר. המבנה הפשוט של שני ההיגדים הראשונים יוצר אשליה של פשטות להשיג את היופי, את השלום, את החוויה המיסטית, את החסד בעולם, ואילו המבנה הארוך של משפט מחובר הולם את תוכנו של המשפט, את תיאור הקושי להשיג את היעד הנכסף. המשפט התחבירי הארוך ממחיש את גודל הציפייה ואת גודל האכזבה.
 
אמצעים אומנותיים
 
שימוש רב במטאפורות: שושנה, אי של שלום, ציפור ספירית, ים-האש,
שימוש בארמזים מבראשית ומישעיה.
חזרות ("כה קרוב") המדגישות את הקרבה ומעצימות את המרחק מן היעד ואת האכזבה מאי השגתו דווקא בשל העובדה שנדמה כי "אי-השלום" הוא כה קרוב. 
שימוש בשפה מכלילה המרחיבה את המשמעות השירית לממד אוניברסאלי. לא מדובר בשושנה מסוימת אלא ב"כל שושנה".
מצלול: בשני הבתים הראשונים יש שימוש רב בצליל "שששש" המעצים את תחושת השקט והשלווה כתוצאה של התבוננות ביופייה של השושנה.
היפרבולה: המשוררת משתמשת בלשון מטאפורית מגזימה כדי להעצים את יופייה של השושנה.
 
מקורות:
 
1. פנאי, שירים, הקיבוץ המאוחד, תשכ"ז – 1967.
2. שירי זלדה, הקיבוץ המאוחד, 1985.
3. צבי לוז, היסוד הפילוסופי בשירה העברית, הקיבוץ המאוחד, 2001.
לייבסיטי - בניית אתרים