Default  |  English  |  
מצגות  |  בובת האשבול - הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014  |  ציטוטים מדברי אנשי ספרות ומבקרי הספרות  |  שבילי חלום ומציאות  |  בובת האשבול  |  השקת בובת האשבול - אירוע משותף עם רוני סומק 5.3.14  |  עכשיו כולם רואים - מתוך: בובת האשבול  |  
דף הבית >> ספרים >> כאב השורשים הכפולים
 

 

הספר "כאב השורשים הכפולים" מתבסס בחלקו הארי על עבודתי לתואר מוסמך, לשאלת הדו-שורשיות בשירת משוררים יוצאי ארצות האסלאם (רמת-גן, בר-אילן, תשנ"ט). מטרתו העיקרית לשקף מציאות היסטורית, כפי שקיבלה ביטוי ביצירות הספרותיות לאחר העליות הגדולות מארצות האסלאם של שנות החמישים והששים. עלייה זו תרמה גוונים חדשים ופואטיקה ייחודית המשלבת ישן וחדש גם יחד, לפסיפס הקיים של השירה העברית בדורות האחרונים. 
פסיפס עדין ומרתק זה של השירה העברית בדורות האחרונים מורכב, בין היתר, משירת משוררים, שהמחקר הספרותי נוטה להגדירם כמשוררים כפולי-שורשים, ש"עקרו" מנוף תרבותי אחד, שבו חוו את ראשית צמיחתם, ו"נשתלו" בנוף תרבותי חדש. בשירתם של משוררים אלה קיימים מאפיינים זהים הנובעים מדמיון בתהליך ה"עקירה" לתהליך ההתאקלמות בתרבות האחרת. קונפליקטים רבים הנובעים ממפגש התרבויות מוצאים את ביטוים ביצירה הספרותית. לעתים הרצון של המשורר ה"דו-שורשי" להשתייך לנוף התרבותי החדש משפיע על טון שירתו, על מהותה ועל זיקתה לנופי הארץ הטבעיים והאנושיים. המשורר מנסה להדחיק ולעקור את התרבות הגלותית מחייו ומשירתו. אך לעתים משתלטים עליו אלמנטים, אימאז'ים ומראות ילדות מארץ המוצא, ביטויים ושנינות משפת האם, כפי שהדבר בא לידי ביטוי ביצירתם הספרותית של אלי עמיר, שמעון בלס, מרדכי טביב, ארז ביטון, רצון הלוי, אהרון אלמוג, אמנון שמוש, לב חקק, עזרא מורד, שלמה אביו, עדה אהרוני, אמירה הס, דודו אייל, אסתר קנקה-שקלים, לילי זלוף, יעקב יעקב, משה בן הראש, יואב חייק, פרץ-דרור בנאי ואחרים. לרשימת יוצרים אלו שהגיעו בגיל הנעורים לארץ, ונופי הילדות של ארץ המוצא נטבעו באישיותם, יש להוסיף את המשוררים והסופרים שאמנם נולדו בארץ, אך נושאים את כאב השורשים הכפולים של דור האבות וכן משוררים וסופרים שעלו ארצה בגיל ינקות כרוני סומק, המשוררים התאומים, הרצל ובלפור חקק שנולדו בעיראק, סמי שלום שטרית שנולד במרוקו, ויקי שירן שנולדה באלכסנדריה, וכן את ילידי הארץ: יוסף עוזר, טוביה סולמי, ציפי שחרור, שמעון אדף, אלי בכר, תקוה לוי ואחרים.[1]
מאבק התרבויות וכפילות השורשים בזהותו וביצירתו של המשורר, או של הסופר, מאפשרים לו לבטא את מצבה הנפשי של מרבית האוכלוסייה היהודית בארץ, המצויה בסיטואציה דומה לשלו. כל משורר, או סופר, הכותב על חוויותיו ה"דו-שורשיות" האישיות, למעשה, מייצג בכתיבתו את כל האחרים שחוו חוויות דומות. הכפילות בשפת הדיבור בחוויות יסוד; ההבדלים בצורות החיים, האמונות והדעות המבדילות בין מציאותו החדשה של המשורר למציאותו הקודמת, משפיעות באופן משמעותי על יצירתו.
תהליך ההתאקלמות והחניכה בתרבות הארץ-ישראלית המתהווה היה סבוך וטעון. ישנם משוררים וסופרים שדרך התמודדותם עם הקונפליקטים הייתה ההדחקה. נדרשו להם שנים רבות "לצאת מן הארון" הגלותי ולהודות ב"עברם" ובכל השלכותיו על אישיותם ויצירתם הספרותית. ה"עבר" הגלותי הודחק דווקא בשנים הראשונות של הכתיבה. רק לאחר ההשלמה עם התהליך של מזיגת שני השורשים, שתי הזהויות באישיותם, הירשו לעצמם לכתוב באופן חופשי יותר בבגרותם על ארץ המוצא.
העולים ראו את עצמם, כמי שהולכים לבנות את חייהם על אדמה עתיקה-חדשה. עובדה זו נכונה הן ביחס לעולים הציונים ממזרח, דהיינו מארצות האסלאם, והן ביחס לעולים פליטי השואה מאירופה. חידוש חיי העם בארץ אמור היה להוות כור היתוך, לאחות מחדש את קרעיה של האומה היהודית, לקבץ נידחי ישראל ולהפגיש יהודים פליטי גלויות שונות ברגשי שמחה, אחווה ורעות. אולם כגודל החלום כן גודל האכזבה, והיא התחוללה כבר בימים הראשונים לעלייתם ארצה. אכזבה זו קיבלה ביטוי נרחב הן בפרוזה והן בשירה של היוצרים ה"דו-שורשיים". הרומן של אלי עמיר "מפריח היונים", הראשון בטרילוגיה "מבגדאד לישראל", משקף את מאורעות הימים ההם, את החלום ושברו, ובאופן דומה גם ספריהם של שמעון בלס ("במעברה") וסמי מיכאל ("סופה בין הדקלים") ואחרים. השפעתם הנפשית והרוחנית על העולים תועדה בפרוזה ובשירה כאחד.
חוויות אלה של עקירה מארץ המוצא, תוך מפגש בסימן של משבר וניכור היוו חומר גלם עיקרי בשירת המשוררים העולים, אך תהליך האינטרוספקציה ביחס לכל המתחולל בהווייתו של כל אחד מהם, תוך ניסיון לעמוד על ההשלכות הספרותיות של חוויות תשתית משותפות אלו, הוא שונה. המודעות להשפעתו המכרעת של העבר "שם" (בארץ המוצא) על עולם הכתיבה מגיעה בשלבים הרבה יותר מאוחרים, לאחר שנים רבות של כתיבה והתבוננות אינטרוברטית של ה"אני" בעצמו וביצירתו. אחדים עדיין מצויים היו בשלב של הכחשת השפעתו הניכרת של העבר על יצירתם, ובשיחות עימם נטו לתאר תמונת עולם של ילדות שונה מזו המתועדת בשיריהם. ארז ביטון הוביל טון של מחאה בכתיבתו וסלל דרך של כתיבה מחאתית גלויה ופורצת גבולות לכל המשוררים הצעירים שבאו אחריו. מעניינת העובדה של כתיבת שירי מחאה בקרב הדור השני להורים כפולי שורשים, שחוו את כאב הקליטה של הוריהם וקרובי משפחתם. כך למשל, ספרה הראשון של המשוררת ויקי שירן, "שוברת קיר" שיצא לאחר מותה, ובו נאספו שירי מחאה שכתבה במהלך השנים על מצבם העגום של ההורים ובני דורם, שעלו ארצה מארצות האסלאם, וכך שיריהם וסיפוריהם של כמאה משוררים וסופרים שפורסמו באנתולוגיה מאה שנים – מאה יוצרים (בימת קדם לספרות, 1999). אנתולוגיה שיצאה כמחאה על דחיקתם והדרתם של משוררים וסופרים ממזרח באנתולוגיה שערך זיוי סתוי לרגל היובל למדינה בהוצאת "ידיעות אחרונות".  
 
המונח "דו-שורש", רחב השימוש בספר זה, נטבע לראשונה על-ידי המשורר, איתמר יעוז-קסט.[2]  מונח זה מבטא מהות של השתייכות נופית כפולת שורשים. באופן הכרתי המשורר משתייך לתרבות העברית, אך במקביל הוא משתייך באופן תת-הכרתי גם לתרבות המוצא. השייכות לתרבות העברית מצויה בדרך-כלל במאבק בלתי פוסק למען חיזוק השורשים בתוך ה"כאן", בעוד שהשייכות לארץ המוצא מודחקת ועומדת בסימן של עקירה מן ה"שם".
קיימים הבדלים ניכרים בתופעת ה"דו-שורש" בקרב יוצרים, המשתייכים לארצות המזרח ובקרב יוצרים יוצאי מזרח אירופה. בעוד שהעבר בשירת משוררים, שהיגרו ממזרח אירופה, מחובר אצל רבים מהם עם השואה, עם פוגרומים ועם דור שברובו חסר, הרי שהעבר בשירת משוררים, שהיגרו מארצות האסלאם, מחובר לעבר שמבחינה מדינית, חברתית ואף כלכלית היה טוב יותר, ובשירתם הם נותנים ביטוי לשכבה חברתית שלמה, חיה ותוססת העוברת משבר חריף בעקבות העקירה מ"שם" והשתילה מחדש בתנאים, שלא מאפשרים הסתגלות וצמיחה חברתית, תרבותית וכלכלית.[3] הבדלים נוספים נעוצים בתחושות עלבון, שמקורן ביחס, שהתפרש על ידם, כיחס מתנשא מצד החברה, שמוצאה ממזרח אירופה. תחושות אלו חלחלו אל תוך היצירה הספרותית. המזרחיים חוו את תהליך החילון כטראומה וכזעזוע שבא עם משבר ההגירה, עם חווית הקיפוח, עם התערערות המבנה החברתי ועם שבר סמכות ההורים. זכר הטראומה התוסס הכתיב במידה רבה את תפיסת הזהות היהודית ואת ההשקפות הפוליטיות הנקשרות בה. הרומן "תרנגול כפרות" מאת אלי עמיר שיקף בצורה אותנטית, וסימבולית גם יחד, את הקורבן שהקריבו העולים מארצות המזרח על מזבח ההתאקלמות בתרבות העכשווית הישראלית החילונית במהותה.
 

 

 
[1] מונח זה קבע איתמר יעוז-קסט בספרו: להוויית הדו-שורשיות בספרות הישראלית, ת"א, במת יחד, 1979. במונח זה מציין יעוז-קסט יוצרים הנטועים בשני עולמות: העולם בו צמחו ונעקרו והעולם בו נשתלו מחדש.
גם בשיריי מצאתי שירים "דו-שורשיים": "אבי נתן לי" (בוקר ירוק, 1997), "בחצר הבית הישן", "יוליה", "לסבתי", "ביתנו המה ילדים", "בית הכנסת הישן", "סיר ללא מכסה" (בתוך: נופי הבית, 2003).
[2]  איתמר יעוז קסט, להוויית הדו-שורשיות בספרות הישראלית, תל-אביב, במת יחיד, תשל"ט, 1979.  
[3]הכללה זו, הנשענת על דבריו של איתמר יעוז-קסט (שם, עמ' 8), אינה כוללת את קהילת דוברי הלדינו שחוו גם הם את השואה. בקבוצה יחודית זו ש"ראשית היווצרותה והעברתה בעל-פה כבר למן הדור הראשון שלאחר גירוש ספרד בשנת 1492 והמשכה בתפוצות היהודיות-הספרדיות, בבלקן, בארץ-ישראל, במערב אגן הים התיכון ובצפון-אפריקה" יש לדון בנפרד מקבוצת משוררי ה"דו-שורש" יוצאי ארצות האסלאם בשל יחודיותה. ראה, שמואל רפאל, האביר והרעיה השבויה, בר-אילן 1997, עמ' 46. 

 



+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...

Go Back  Print  Send Page
לייבסיטי - בניית אתרים