Default  |  English  |  
מצגות  |  בובת האשבול - הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014  |  ציטוטים מדברי אנשי ספרות ומבקרי הספרות  |  שבילי חלום ומציאות  |  בובת האשבול  |  השקת בובת האשבול - אירוע משותף עם רוני סומק 5.3.14  |  עכשיו כולם רואים - מתוך: בובת האשבול  |  
דף הבית >> שירעברית - ניתוח ופרשנות >> ירושה - חיים גורי
 
שירה >> גורי חיים
<<  מפמ"ר ספרות
 
 
חיים גורי
השיר "ירושה" בזיקה לסיפור עקדת יצחק  מאת ד"ר חלי אברהם-איתן
 
         יְרֻשָּׁה / חיים גורי
 
הָאַיִל בָּא אַחֲרוֹן.
וְלֹא יָדַע אַבְרָהָם כִּי הוּא
מֵשִׁיב לִשְׁאֵלַת הַיֶּלֶד,
רֵאשִׁית-אוֹנוֹ בְּעֵת יוֹמוֹ עֶרֶב.
 
נָשָׂא רֹאשׁוֹ הַשָּׂב.
בִּרְאוֹתוֹ כִּי לֹא חָלַם חֲלוֹם
וְהַמַּלְאָךְ נִצָּב –
נָשְׁרָה הַמַּאֲכֶלֶת מִיָּדוֹ.
 
הַיֶּלֶד שֶׁהֻתַּר מֵאֲסוּרָיו
רָאָה אֶת גַּב אָבִיו.
 
יִצְחָק, כַּמְּסֻפָּר, לֹא הֹעֲלָה קָרְבָּן.
הוּא חַי יָמִים רַבִּים,
רָאָה בַּטּוֹב, עַד אוֹר עֵינָיו כָּהָה.
 
אֲבָל אֶת הַשָּׁעָה הַהִיא הוֹרִישׁ לְצֶאֱצָאָיו.
הֵם נוֹלָדִים
וּמַאֲכֶלֶת בְּלִבָּם.
 
חיים גורי – יליד תל-אביב (1923), מתגורר כיום בירושלים. התגייס לפלמ"ח ב-1942. בשנת 1947 יצא בשליחות "ההגנה" לאירופה. לאחר השואה פעל בארגון תנועות הנוער היהודיות לקראת העלייה לארץ-ישראל. סיים בצ'כוסלובקיה קורס לצנחנים ולפעולות קומנדו. ובשובו ארצה, נטל חלק בקרבות חזית-הדרום בגדוד השביעי, בחטיבת הנגב של הפלמ"ח. השתתף במלחמת ששת-הימים ובמלחמת יום הכיפורים. למד ספרות לתואר ראשון באוניברסיטה העברית בירושלים ופילוסופיה ותרבות צרפת באוניברסיטת סורבון בפריס. פרסם רשימות ומאמרים בעתון "למרחב", ספרי שירה ופרוזה. חתן פרס אוסישקין לשירה (1961), פרס סוקולוב, פרס אקו"ם, פרס ואלנרוד, פרס ביאליק לספרות (1974) ופרס ישראל בשירה (1988).
 
סיפור העקדה המקראי
סיפור עקידת יצחק (בראשית כ"ב) מהווה נקודת שיא למבחני אמונה שעורך אלוהים לאברהם אבינו. לאחר שורה של ניסיונות אלוהים מנסה את אברהם בפעם האחרונה, ואברהם עומד גדם בניסיון האחרון הגורלי והמכריע. הסיפור המקראי מהווה עדות לבחירת אלוהים באברהם ובזרעו לשאת את הייעוד האלוהי.
ההסבר של סיפור העקדה על-פי הפשט:
ה' ניסה את אברהם, כדי לדעת אם הוא ירא אלוהים (בראשית כ"ב). אברהם נדרש להקריב לה' את בנו היחיד משרה אשתו, יצחק שנולד להם בזקנתם, ואמור להיות ממשיכו של אברהם, ממנו יצמח לגוי גדול (בראשית י"ז 19, כ"א 12). אברהם עמד בניסיון. הוא עקד את בנו על המזבח, והניף את המאכלת על מנת להקריבו, אך ברגע קריטי זה קרא לו מלאך ה' מן השמים ועצר בעדו. במעשה זה הוכיח אברהם את מסירותו המוחלטת לה'.
 
סיפור העקדה בשיר והשלכותיו אל ציר הזמן בהווה
המשורר משנה את סדר האירועים של הסיפור המקראי בשיור, ופותח את השיר מהסוף של סיפור העקדה – מהופעת האיל. שאלת הילד בשיר מופיעה באופן עקיף כחלק מהמסר על "חוסר הידיעה" של אברהם, על חוסר מודעותו לכך שהופעת האיל היא היא התשובה לשאלת בנו. במקרא יצחק שואל באופן ישיר את אברהם האב: "ואיה השה לעולה"? (בראשית כ"ב 7), ואילו השיר פותח מסוף הסיפור המקראי בציון העובדה: "האיל בא אחרון". הנקודה שהציב המשורר בסיום המשפט מעצימה את הקביעה הזו הידועה מן הסיפור המקראי, כמו גם את הבחירה של המשורר לפתוח את השיר מהסוף של הסיפור המקראי (הסיבה לכך תתבהר בהמשך). מיד אחר-כך מציין המשורר, שאברהם לא ידע, כי הוא משיב לתשובת הילד. זאת אומרת ההתייחסות לשאלת יצחק בשיר היא התייחסות עקיפה. כבר בכך יש רמז מקדם לנקודת השיא של השיר: בגידת האב בבנו. כינוי הנסתר "הוא" מתייחס אל האיל: האיל שהופיע במפתיע הוא התשובה לשאלת הילד את אביו. השורה האחרונה בבית הראשון מרחיבה את תיאור דמותו של "הילד" מבלי לנקוט את שמו: "הילד. ראשית אונו בעת יומו ערב". דהיינו: הילד שנולד כשאברהם בא בימים, בערב יומו, אך נחשב ל"ראשית-אונו". לילד הבכור העתיד לקבל את הירושה מאביו. הרי ישמעאל הוא הבן הבכור, הוא הבן, שלפי חוקי העבר היה צריך לרשת את אברהם, אך לא הוא זה ש"זוכה" בירושה (לפי השיר צאצאי אברהם ירשו את המאכלת, לכן מדובר בשיר בירושה טרגית שאינה זכייה. ישמעאל לא יצא מקופח מהעובדה שלא ירש את אברהם כמשתמע מתוכן השיר). הדגש בשיר על הירושה של סיפור העקדה מעצים את הטרגדיה של העם היהודי. במקרא לעומת זאת הדגש על עמידת אברהם בניסיון של אלוהים ועל אמונתו המוחלטת בה'.
 
הבית השני מוסיף פרט על הסיפור המקראי: אברהם מתבונן במלאך הניצב והמאכלת נושרת מידו, כי הוא תופס "כי לא חלם חלום", מלאך ה' אכן ניצב מולו. תוספת זו מוסיפה ממד לדמותו של אברהם – ההתרגשות שלו מהופעת המלאך.
הבית השלישי מוסיף ממד לדמותו של יצחק. הילד חש בגידה על אף ש"התר מאסוריו" ראיית הגב של האב מבטאת את הפניית הגב אל הבן. בהקשר לתיאור המופיע בבית הקודם של נשירת המאכלת מידו של אברהם הבן תופס, כי האב התרגש מהופעת המלאך ולא מהעובדה שחייו ניצלו. מעשה ההצלה לא הביא את האב להתרגשות ולא בשל כך נשרה המאכלת מידי האב, שהרי האב הפנה גב אל הבן, ולכן הבן חש נבגד.
 
בית זה מעביר את נקודת הכובד מסיפור העקדה המקראי, מהאירוע ההיסטורי התנ"כי אל נקודת זמן בהווה (של השיר בעת הכתיבה) – אל אירועי השואה, אל סיפור הצלה רבים של בנים: כשאבות נאלצו להפנות גב אל הבנים כדי להציל את חייהם. אפשרות נוספת לפרשנות קיימת בבית זה, המשלב עבר היסטורי מתקופת המקרא עם זמן הווה, היא להשליך את סיפור העקדה המקראי על מלחמות ישראל שגבו מחיר גבוה – על "עקדת" הבנים על-ידי האבות, ובייחוד במלחמת השחרור שבה נפלו צעירים רבים. המשורר לא משתמש בשמו של יצחק המקראי אלא בכינוי "הילד" כדי לבטא את צעירותם של הילדים שגויסו במלחמת השחרור על-ידי האבות ועל-ידי מנהיגי העם וכדי להפוך את יצחק המקראי לסימבול (=לסמל) לאותם ילדים לוחמים. הפניית הגב של אברהם אל יצחק בבית ג' יש בה כדי לבטא את בגידת האבות בעצם מעשה שליחת הילדים הצעירים למלחמה. צמצום השורות, מארבע שורות בשני הבתים הראשונים לשתי שורות בלבד בבית השלישי, ממקד את נקודת הכובד במעשה הבגידה של אברהם ביצחק, במעשה בגידת האבות בבנים. זהו המסר העיקרי בשיר בניגוד לסיפור המקראי שהמסר העיקרי בו הוא האמונה המוחלטת של אברהם באלוהים (על-פי הפשט של הסיפור).
 
הבית הרביעי משיב את נקודת הכובד אל הסיפור המקראי, ועושה שימוש בשמו המפורש של "הילד" – יצחק:
"יצחק, כמסופר, לא הועלה קרבן. / הוא חי ימים רבים, / ראה בטוב, עד אור עיניו כהה." לכאורה, סוף טוב לסיפור שעלול היה להיות טרגי. אולם הבית האחרון הופך את המשמעות האופטימית של הבית הרביעי ומסיים בנימה טרגית: "אבל את השעה ההיא הוריש לצאצאיו. / הם נולדים / ומאכלת בלבם". יש ניגוד עצום בין הסוף האופטימי של סיפור עקדת יצחק בעבר המקראי ובין סיפור העקדה על ציר הזמן של ההווה: האשמה בגורלו של העם היהודי מוטלת על אברהם אבינו שהוריש את העקדה לצאצאיו. הם נולדים עם המאכלת בלבם. כביכול מאותה עקדת יצחק הקדומה היהודים נעקדים לאורך כל ההיסטוריה בכל פעם מחדש כגזירת שמים וכירושה שהוריש אברהם לצאצאיו. אמירה זאת מבטאת את תסכולו של המשורר שראה קורבנות רבים במלחמות ישראל ונוכח בסבלם של השורדים את השואה בהיותו שליח מטעם ה"הגנה" במחנות הפליטים באירופה. הציפייה לחיים שקטים במדינה שלנו, לאחר הטבח הנוראי של היהודים בשואה, לא התממשה. לאחר שחלק גדול מהעם היהודי נספה בשואה עדיין היהודים נהרגים ו"נעקדים" כיצחק. אבל באורח טרגי האיל המסמל את ההצלה "בא אחרון", לאחר מעשה ההרג והאובדן. האיל בניגוד למקרא ממחיש את חוסר ההצלה של צאצאי אברהם אבינו.
 
מבנה השיר ואמצעים אמנותיים:
השיר בנוי מחמישה בתים שאינם סדורים במתכונת הקלאסית, אך עדין המשורר שומר על סדר כלשהו: שני הבתים הראשונים בני 4 שורות, וכל בית מורכב משני היגדים: היגד קצר ושלם בשורה אחת והיגד נוסף המתפצל ל-3 שורות בשל הפסיחות (פסיחה=דילוג משורה אחת באמצע ההיגד לשורה הבאה). גם שני הבתים האחרונים דומים במבנה, כל בית בנוי מ-3 שורות המכילות שני היגדים: השורה הראשונה מכילה משפט תחבירי שלם, והמשפט השני הוא משפט מחובר במבנהו התחבירי. כל שורה היא למעשה איבר במשפט המחובר. בין שני החלקים, שני הבתים הראשונים ושני הבתים האחרונים, מופיע בית קצר – משפט מורכב המתחלק ל-2 שורות. בית זה מהווה את נקודת השיא של השיר: תחושת הבגידה של יצחק – הרחבה של הסיפור המקראי – המסמלת את תחושת הבגידה של הבנים שנשלחו על-ידי האבות ומנהיגי העם לשדה הקרב בו קיפחו את חייהם. הבית הקצרצר ממחיש את תחושת הכאב של המשורר על הבנים שקיפחו את חייהם בקרב. המשורר, שחווה על בשרו את האובדן בהשתתפו במלחמות ישראל ובהיותו עד להרוגים הרבים הופך להיות בשיר זה שופר לרבים.
 
השורה הראשונה בכל בית מציינת קביעה שבסופה מוצבת נקודה. קביעה זו מחברת אותנו עם פרטים ועובדות מסיפור העקדה המקראי. בנקודת השיא של השיר המשורר חורג מהסדר הזה הקבוע בשיר ומציב משפט הנחלק לשתי שורות. משפט זה מהווה בית שלם העומד בפני עצמו. המשפט שלם מבחינה תחבירית. יתר השורות בכל בית חצויות על-ידי הפסיחות. שבירת ההיגדים ממחישה את תחושת השברון והטרגיות שבמצב העקדה, הן של עקדת יצחק מן העבר המקראי והן של עקדת הבנים בשואה ובמלחמות ישראל המסתמלים ביצחק (המשורר השתמש באברהם וביצחק כסימבול לאבות ובנים בדורות השונים וכך הרחיב את משמעות השיר ואת המסר שלו).
 
כותרת השיר
כותרת השיר אירונית בהיותה יוצרת פער בין הציפייה למשהו טוב ובין תוכן השיר וסיומו המבהירים את טיבה של הירושה. אין מדובר בנחלה, ברכוש ובמורשת שמוריש אב לבנו, אלא במאכלת. הכותרת יוצרת מבנה מעגלי לשיר, היות שהשיר מסתיים בירושת האב לבנו.
 
אמצעים אמנותיים בשיר:
  • שימוש בדמויות המקראיות ובאלמנטים המופיעים בסיפור העקדה כסימבול. שימוש זה מרחיב את משמעות סיפור העקדה למשמעות אוניברסלית:
האיל מסמל את ההצלה שהגיעה ברגע הקריטי: "האיל בא אחרון", כשידו של אברהם מונפת לעקוד את בנו. אולם בשיר המשפט "האיל בא אחרון" הופך להיות אירוני ביחס להווה, שכן האיל הגיע מאוחר, אחרי שהבנים נהרגו בקרבות.
 
דמותו של אברהם מעוצבת בשיר כסמל לאבות ולמנהיגי העם האחראים למות הבנים.
 
דמותו של יצחק מעוצבת בשיר כסימבול לבנים שנגזר דינם על-ידי האבות והמנהיגים למות בקרבות.
 
המאכלת מסמלת את ההרג של הבנים. למאכלת נוסף בשיר ממד טרגי בהיותה ירושה של אברהם לצאצאיו המנצחיה את ההרג של הבנים מדור לדור. סימבול זה ממחיש את כאבו של המשורר שהיה פעיל במחנות הפליטים באירופה לאחר השואה, השתתף במלחמת השחרור, אך חווה את העובדה המרה שאין קץ למלחמות ולהרג. המנוחה והנחלה לא הגיעו לצאצאי אברהם אבינו עם הקמתה של מדינת ישראל. חיים גורי בעצמו נאלץ להשתתף במלחמות נוספות: מלחמת קדש, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים (שלאחריהן היו מלחמות נוספות: האינתיפאדה, מלחמות לבנון הראשונה והשנייה). המאכלת מסמלת את הגורל היהודי להיהרג, להישחט – את התחושה המרה, שאין קץ לדמים הנשפכים.
  • ריבוי פסיחות בשיר. הפסיחה חוצה את המשפט באמצעו וממחישה את תחושת היגון של המשורר על עקדת הבנים וקיפוח חייהם בקרבות.
  • חריזה לא סדירה המעשירה את המצלול בשיר ואת הריתמוס:
ערב, השב, נצב, מאסוריו, לצאצאיו.
רבים, נולדים.
קרבן, בלבם.
גם הצליל א החוזר פעמים רבות בשיר ממחיש את תחושת הכאב והאובדן.
 
ביבליוגרפיה:
  1. אברהם-איתן, חלי, "כאב השורשים הכפולים", תל-אביב, עקד 2007.
  2. איתן, חלי, "הפואטיקה של שירת השואה" בתוך: הריאלי והמטאפיסי בשירת כפל-הנופים של ישראל אפרת ואיתמר יעוז-קסט, עיון משווה, עבודת דוקטורט, רמת-גן, בר-אילן 2005, עמ' 254.
  3. האופטמן, שרה, "מתודיקה להוראת השירה", תל-אביב, ספרית-פועלים 1985.
 
לייבסיטי - בניית אתרים