Default  |  English  |  
מצגות  |  בובת האשבול - הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014  |  ציטוטים מדברי אנשי ספרות ומבקרי הספרות  |  שבילי חלום ומציאות  |  בובת האשבול  |  השקת בובת האשבול - אירוע משותף עם רוני סומק 5.3.14  |  עכשיו כולם רואים - מתוך: בובת האשבול  |  
דף הבית >> שירעברית - ניתוח ופרשנות >> דמויות תנ"כיות בשירת רחל
 

רחל המשוררת: דמויות תנ"כיות בשירתה
ההרצאה נאמרה ביום עיון בחצר כינרת מטעם אגודת הסופרים העברים והמועצה לשימור אתרים בחול המועד סוכות.
זו מסורת כבר השנה השנייה לקיים אירוע מחווה לרחל ביום הולדתה.

התחברתי מגיל צעיר לשירת רחל כמו בחֶבל שירה טבּורי, והזדהיתי עם רבים משיריה.
כיוון שכילדה אהבתי מאוד
את סיפורי התנ"ך, מן הסתם אהבתי במיוחד את שיריה של רחל
על הדמויות התנ"כיות השונות המאכלסות אותם.

רבים כותבים על פואטיקת הניב הפשוט של רחל, על שירי האהבה לארץ, על שירי ההתייסרות באהבה הרומנטית,
על שירי ההתייסרות במחלה, על שירי הבדידות... מעט מאוד הוקדש לפואטיקה התנ"כית בשפת הכתיבה ובתכניה.
לכן בחרתי לעסוק הפעם בפואטיקה התנ"כית שבכתיבתה ולנסות לעמוד על שורשיה ולתהות על קנקנהּ.

מאז נחתם התנ"ך ועד היום קשורים ואחוזים כל יצירות האומה בספר זה. ואולם לכל תקופה היתה הגישה המיוחדת שלה לספר הספרים. חכמי המשנה והתלמוד פירשו את המקרא בהתאם לצָרכי ההלכה והאגדה. הפילוסופים בימי הביניים גילו בתורה את הפילוסופיה והמדע של זמנם. גם הסופרים העברים בתקופת ההשכלה הושפעו מהתנ"ך השפעה מכרעת. הם כתבו בלשון התנ"ך וראו בחיי ישראל בתקופת המקרא את הניגוד הרומנטי לחיי ההווה. היו משוררים כיל"ג, וכטשרניחובסקי אחריו, שהתפלמסו עם התנ"ך, בייחוד עם הנביאים, בסברם שרוח התנ"ך הכשילה את התפתחות הבריאה הטבעית של חיינו. אולם רק בארץ בתקופת רחל נוצרה גישה חדשה לגמרי לתנ"ך. לא פרשנות ומדרש, לא רמזים מטאפיסיים ומיסטיים, לא התרפקות רומנטית מכאן ווויכוח פולמוסי מכאן, כי אם הזדהות ממשית עם עולם התנ"ך ועם דמויותיו.

מעניין שדווקא רחל, שלא נולדה בארץ, נתנה בשירתה את הביטוי השלם והברור ביותר להרגשה זו של הזדהות טוטאלית בין העברי החדש במולדתו ובין אישֵי המקרא הקדומים. היא אינה קובעת באופן ישיר את יחסה לדמות המקראית המתוארת, לדוגמה, אין רחל מציינת ישירות את אהבתה לרחל המקראית, ואין היא מציינת באופן ישיר את תכונות אופייה, או מספרת על מעשיה ורגשותיה של רחל המקראית באופן גלוי. אלא מציינת בפשטות עובדה מוחשית: "הן דמה בדמי זורם הן קולה בי רן" – עובדה המציינת את הזדהותה העמוקה עם הדמות התנ"כית ומבטלת את מרחק המקום והזמן. בשיר "אל ארצי" הביעה רחל הזדהות טוטאלית עם המולדת, ובשיר "רחל" הביעה הזדהות עם אֵם-האומה הישראלית.

שיריה של רחל אינם מליצות ולא לַהֲטוּטֵי לשון. לא העתק, לא חיקוי ולא זכייה מן ההפקר, אם להשתמש במונחיו של ביאליק, אלא מצוּר לְבָבָהּ חָצְבָה אֶת הַנִיבים הפשוטים וְהַכֵּנים, הראשוניים והמקוריים צְלוּלים וְקוֹלעים ומחוברים לַשורשים וְלַמולדת.

לכן לא מפתיעה העובדה, שלשונה השירית מתובלת בניבים מעולם התנ"ך וששיריה מאוכלסים בדמויות תנ"כיות למכביר.

החיבור אל הנופים וְהַקֶּשר החי וְהַחם שהביעה אליהם מתבטא גם בַּחיבור שלה לַשורשים וְלַדמויות התנ"כיות. היא חייתה והחייתה אותם מחדש. היא ראתה את עצמה צאצאית ל"רחל הרועה צאן לבן", ועל-כן הבית היה לה צר, והעיר זרה, כי היה מתנופף סודרה של רחל המקראית לרוח המדבר. אלו החיים שאליהם ערגה כל חייה, חיים המחוברים אל הטבע, אל האדמה, אל הנופים הפתוחים. עם דמותה של רחל אמנו ועם אורח חייה הזדהתה המשוררת רחל הזדהות עמוקה. רחל כתבה גם על מיכל בת שאול, ועל אחיה יונתן בן שאול, על גורלו של חוני המעגל, על אליהו הנביא ועל האם שאת בנה החיה וכן על גורלו המר של איוב, שעם סבלו הזדהתה, כי גם היא סבלה כמוהו; ממחלה חשׂוּכת-מרפא, שגזרה עליה בידוד חברתי.

החיבור אל המקורות בשירתה לא מפתיע, שכן רחל גדלה בבית מסורתי. אמהּ הצדקנית היתה בתו של הרב מנדלשטם מצאצאיו של רש"י. לרע המזל, היא מתה כשרחל הייתה עדיין ילדה, כבת ארבע-עשרה. רחל התחנכה בבית ספר שבּורוכוב, ממניחי היסוד של הציונות הסוציאליסטית, היה מנהלו. אחר-כך למדה בְּגימנסיה רוּסית והייתה תלמידה מחוננת, רַבַּת-כשרונות. את שיריה הראשונים כתבה בגיל חמש-עשרה ברוסית, ואהבה לצייר עוד מימי ילדותה. בְּבַגרותהּ למדה בבית-ספר לציור בקייב. שנתיים לאחר-מִכֶּן עלתה עם אחותה, נגנית הפסנתר, לארץ. אחיה יעקב באותם ימים יִסֵּד את "בית-העם" והיה דמות בולטת בתל-אביב של אותם ימים.

נישואי האב בשנית זרזו את עלייתם ארצה. עם בואה ארצה התיישבה עם אחותה ברחובות וְדָבְקָה בנופים התנ"כיים. במהירות רבה שלטה בַּשפה העברית, התנזרה מן הרוסית, והחלה לכתוב אך ורק בעברית. בחדרן של האחיות נערכו קונצרטים שמשכו אליהן קהל צעירים גדול.

נושאי התנ"ך שימשו תשתית לשירתה. תוך מגעהּ עם ספר-הספרים הבשיל דמיונה היוצר. בחוויות של התנ"ך ובדמויותיו נתנה רחל ביטוי לרגישותה לארץ-ישראל ולחרדתה לגורלה. מִסֵּפר בראשית מגיעה אל רחל רוח-המרחב, ממנו היא שואבת רעננות. החיים הבראשיתיים בטבע הם בעיניה קרקע פּוֹרָה לשלמות-האדם.

מכל הדמויות התנ"כיות שעליהן כתבה רחל, יש דמות אחת, שהייתה חביבה עליי במיוחד.
שמהּ כשמי – רחל:

חדר האוכל בחצר כנרת ששימש גם מקום להתכנסות החברים.
רחל תיארה אותו ביומנה: "... לְצהרים היינו שבות אל החוָה, ושוב הים אתנו. עין-התכלת הייתה מציצה אל חלון חדר-האוכל. עין-התכלת של אדמת המולדת".

הֵן דָּמָהּ בְּדָמִי זוֹרֵם,
הֵן קוֹלָהּ בִּי רָן –
רָחֵל הָרוֹעָה צֹאן לָבָן,
רָחֵל – אֵם הָאֵם.

וְעַל כֵּן הַבַּיִת לִי צַר
וְהָעִיר – זָרָה,
כִּי הָיָה מִתְנוֹפֵף

סוּדָרָהּ
                        

ההזדהות עם רחל אֵם-האֵם היא מוחלטת. דמה זורם בדם המשוררת,
כאילו ירשה תכונות אלו מכוח הגנטיקה הבין-דורית.
החיים בנופים הבראשיתיים קוסמים לרחל המשוררת,
כפי שקסמו לרחל רועת הצאן. קשר-הדם מביא לקשר בִּתכונות נפשיות בּין
רחל האם וּבֵין רחל המשוררת. בקשר התורשתי מסבירה רחל
את סלידתה מהנופים האורבאניים המנוכרים ואת אהבתה לנופים הפתוחים ולרוחות המדבר:
" ועל-כן הבית לי צר / והעיר - זרה, / כי היה מתנופף סודרה / לרוחות המדבר".                       קיימים חוטים נפשיים ארוכים ואמיצים הקושרים אותה  לראשית האומה, וקשרים אלו נוטעים בה 
הרגשת ביטחון.  
                   
                                                  
ה
עבר המקראי הוא חלק אינטגרלי מיישותה ומזכרונותיה: "כי שמורים ברגליי זכרונות / מני אז, מני אז."
החזרה על הביטוי "מני אז" פעמיים, מגמתהּ להדגיש את הקשר אל ה"אז", אל העבר המקראי.
כך יוצרת המשוררת קרבה בין העבר ובין ההווה בין "אז" ובין ההווה השירי ומחזקת את תחושת השייכות אל הארץ.

מוטיב הרגליים - "שמורים ברגלי זכרונות" - מחזק את הקשר החושני אל הארץ, את המגע הישיר, כמו בשיר "אל ארצי": "רק שביל כבשו רגלי על פני שדות". זו אותה אדמה עליה דרכו האבות והאמהות מימי התנ"ך. לא מדובר כאן על זכרונות מופשטים, כי אם על הזדהות גופנית ונפשית, אותו הדם, אותו הקול, אותן הרגלים.

מדוע דווקא דמותה של רחל מעוררת במשוררת הזדהות כזאת עמוקה??? ראשית, השם הזֵהה "רחל". שנית, רחל היא אם-האומה, שלישית, רחל הייתה עֲקָרָה שנים רבות, ואולי בתת-ההכרה קיוותה רחל המשוררת, שגורלה יהא כשל רחל ואף היא תזכה לחבוק "בן". רביעית, גם רחל המשוררת נחשבה ליפת-מראה כרחל האם ומשכה אחריה את הצעירים שהתאהבו בה עד כְּלות. עצם האנלוגיה לדמותה של רחל משלימה את האינפורמציה שאינה נאמרת מפורשות. האינפורמציה הנמסרת בשיר היא, כי רחל הייתה רועת צאן לבן, וסודרה התנופף לרוחות המדבר.עובדה פשוטה זו מביעה את משאת-נפשה של רחל המשוררת להיות קרובה לאדמה ולחיות בטבע. הבית צר לה והעיר זרה לה. היא אוהבת את השדות, את פעיית הצאן ואת רוחות המדבר.

זיקה נוספת בין רחל המשוררת ובין רחל המקראית טמונה בציטוט נוסף שלא נרמז כאן, אך נרמז בשיר "אל ארצי": "רק בכי במסתרים / עלי ענייך". שורה זו מזכירה את דברי ירמיהו על בְּכִייתה של רחל: "כה אמר ה', קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה... כה אמר ה' מנעי קולך מבְּכי ועינַיִך מדמעה..." (ירמיה, ל"א, 14-15).

הבכי במסתרים יוצר זיקה נוספת ואמיצה אל רחל אמנו.

מבחינה טכנית רחל נוקטת כאן קו פואטי מוכר – חזרה על מלים והיגדים: המילה "הן" חוזרת על עצמה לצורך הדגשת הסיבתיות
לזיקה בּין המשוררת וּבֵין רחל המקראית.

ציון הזמן "מני אז" מוכפל לחיזוק הקשר בין עבר והווה.

גם בשימוש בזמנים יש מעבר מלשון עבר ללשון הווה: "דמה בדמי זורם" – לשון הווה. "כי היה מתנופף סודרה" – לשון עבר.
הבית השלישי מרמז לעתיד "על-כן את דרכי אוחז" – הווה אומר: הבטחת העתיד טמונה בעבר, הן במישור האישי והן במישור הלאומי.

לְרוּחוֹת הַמִּדְבָּר;

וְעַל כֵּן אֶת דַּרְכִּי אֹחַז
בְּבִטְחָה כָּזֹאת,
כִּי שְׁמוּרִים בְּרַגְלַי זִכְרוֹנוֹת
מִנִי אָז, מִנִּי אָז!
תרפ"ו

באותו אופן מביעה רחל המשוררת הזדהות עמוקה עם מיכל בת שאול. את דמותה של מיכל מגייסת רחל המשורר להבעת מסר
בתחום חיי האהבה הנכזבת. כמוטו לשיר רחל מצטטת פסוקים מן המקרא:
"וַתֶּאֱהַב מיכל בת-שאול את דוד" – בִּשמואל א', י"ח, 20ׂוּבִשמואל ב', ו', ט"ז) "וַתִּבֶז לו בלבּה".


מִיכַל

וַתֶּאֱהַב מִיכַל בַּת-שָׁאוּל אֶת-דָּוִד – –
וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ
(שמואל א', י"ח, כ'; שמואל ב', ו', ט"ז)

מִיכַל, אָחוֹת רְחוֹקָה! לֹא נִתַּק חוּט

 הַדּוֹרוֹת,                                    
לֹא שָׁלְטוּ בְּכַרְמֵךְ הַנּוּגֶה חֲרֻלֵּי הַזְּמָן,
עַל כְּתֹנֶת מִשְׁיֵךְ לֹא דָהוּ פַּסֵּי אַרְגָּמָן
וְצִלְצוּל אֶצְעֲדוֹת זְהָבֵךְ עוֹד הָאֹזֶן תִּקְלֹט.

לֹא אַחַת רְאִיתִיךְ נִצֶּבֶת לְיַד הָאֶשְׁנָב,
בְּעֵינֵךְ הַיָּפָה מְהוּלִים גָּאֲוָה וָרֹךְ;                                                       
הרצאה על שירת רחל בחצר כנרת
מִיכַל אָחוֹת רְחוֹקָה, אֲנִי עֲצוּבָה כָּמוֹךְ,
כָּמוֹךְ נְדוּנוֹתִי לָבוּז לַאֲשֶׁר אֹהַב.

גם בשיר זה רחל פותחת את השיר בקביעת עובדה פשוטה אודות הקשר האמיץ בינה ובין מיכל. זהו קשר של שתי אחיות, כהצהרתה:
"מיכל אחות רחוקה". גם בשיר "רחל" המשוררת מצהירה על קשר משפחתי: "הן דמה בדמי זורם". בשיר "מיכל"
רחל המשוררת מציינת מפורשות את הקשר הישיר והאמיץ בין הדמות התנ"כית מן העבר ובין ההווה:
"לא ניתק חוט הדורות". ובשיר "רחל": עוד שמורים ברגלי זכרונות / מני אז, מני אז".
הקשר בין הדורות מקבל ביטוי בחוטי הזיכרון הנמשכים בּין העבר וּבֵין ההווה בשני השירים.

התיאורים של רחל את דמותה של מיכל המקראית הם תיאורים חיים, כמו הייתה מיכל בת שאול דמות מחיי היומיום בהווה.
רחל המשוררת מתארת את מיכל המקראית בְּמֵמד הַמַּרְאֶה, בְּמֵמד הקול וּבַמֵּמד הנפשי, כפי שעשתה זאת גם בשיר "רחל",
כאילו אכן הייתה אחותה הממשית.

הבית הראשון מתמקד במראה הצעיר של מיכל, שאות הזמן לא נתן בו אותותיו, והיא נותרה יפה כבימי נעוריה. הצירוף "חרולי הזמן" (חרולים = שם כולל למיני קוצים) מבטא את יחסה של המשוררת לזמן הגורם לְכִלְיון החומר וּלְכִליון האדם בפרט, אך בניגוד לטבע "חרולי הזמן" לא שלטו בְּכַרמהּ הנוגה של מיכל בת-שאול. הכרם מהווה מטאפורה לגוף ולנפש כאחד, שנותרו נוגים בהעדר אהבה; שכן האהבה תָּמָה על-פי המוטו של השיר בפסוק: "וַתֶּאֱהַב מיכל בת-שאול את דוד... ובהמשך "וַתִּבֶז לו בּלִבּהּ". סופהּ של אהבת מיכל את דוד הוא כְּסוֹפה של אהבת רחל אל הנמען בשיר. מכאן נובעת האנלוגיה בין שתי הדמויות. הפנִיה אל מיכל היא בגוף שני כאחות המדברת אל אחותה ומחמיאה לה על המראה הנשאר רענן ועל לבושה: "על כְּתֹנֶת מִשְׁיֵך לא דהו פסי ארגמן". הקִּרבה ביניהן וביטול מרחק-הזמן בא לידי ביטוי גם בְּמֵמד הקול. המשוררת קולטת באוזנה את צלצול אצעדות הזהב של מיכל, את צלצול צמידי הרגלים שנהגו הנשים באותם ימים לענוד על רגליהן.

גם בבית השני המשוררת משוחחת עם מיכל המקראית וּמעצימה את הקִרבה ואת ההזדהות אִתה, כביכול היא מדברת אליה פנים אל פנים תוך ביטול גמור של המרחק ביניהן על פני ציר הזמן והמקום: "לא אחת ראיתיך ניצבת ליד האשנב / בעֵינֵךְ היפה מהולים גאווה וָרוך". עמידתה של מיכל בת-שאול ליד האשנב מבטאת על דרך האנלוגיה את עמידתה של רחל המשוררת ליד האשנב בבית-החולים בימי מחלתה, שעה שהרחיקו אותה ממושא אהובה. עמידה זו ליד החלון, יש בה ביטוי לַגַּעגועים וְלַכִּיסופים לָאהוב. מוטיב ה"חלון" מופיע במקרא כְּבִיטוי לְציפייה, כך גם אם סיסרא ציפְּתה לשובו של בנהּ סיסרא מן המלחמה, כפי שתיארה דבורה השופטת בשירתה: "בעד החלון נשקפה ותיבּב אם סיסרא בעד האשנב" (שופטים, ה, 28). האשנב הוא מוטיב הנותן ביטוי לָאהבה הַנִּכזבת וּלְצִפִּיַּת שווא לָאהוב.

כמו בשיר "רחל" גם כאן היופי מהווה תכונה נוספת המחברת בין שתי הדמויות רחל המשוררת וּמיכל בת-שאול: "בעינֵךְ היפה מהולים גאווה וָרוך". המשוררת משליכה על דמותה של מיכל את תכונותיה ואת רגשותיה שלה. בִּפְנִיָּה ישירה בגוף שני היא אומרת לה: מיכל, אחות רחוקה, אני עצובה כמוך.

אותו חוט של תוּגה ועצבות מחבר בין שתי הדמויות מן העבר ומן ההווה, כמו גם האהבה והגאווה – תכונות המאפיינות את שתיהן. כשם שמיכל אהבה בכל מאודה את דוד, אך גאוותה הביאה לידי כך שתָבֹז לו, כך גם רחל המשוררת "כמוך נדונותי לבֹז את אשר אֹהַב".

החריזה החובקת בשיר (אבבא) משרתת את התוכן. אין מדובר בחריזה טכנית גרידא:

"הדורות – תקלוט" – ביטוי לקשר הישיר באמצעות חוש השֶמע המחבר כמו בחוט בין הדורות המקראיים וּבֵין הדוֹר העכשווי, בין מיכל בת-שאול וּבֵין רחל המשוררת.

"הזמן – ארגמן" – החרוז כאן מבטא על דרך השלילה את העובדה שהזמן לא נתן אותותיו ביופיה של מיכל "לא דהו פסי הארגמן" בניגוד לטבעו של הזמן' שבעטיו הכול דוהה וּמתכַּלה.

"אשנב – אֹהַב" - ביטוי לקשר שבין מוטיב האשנב ובין האהבה או הציפייה להתממשותה וּבֵין האכזבה שהאהבה נושאת בחֻבּהּ.

“רוך – כמוך”– החרוז מבטא תכונה נוספת המקשרת ביניהם – "הרוך" המאפיין אותן בהיותן נשים אוהבות. החריזה מעצימה בדרך האנלוגיה את קווי הדמיון בין שתי הנשים ובין הזמנים עבר והווה.

בשיר "זמר נוגה" שָבָה המשוררת לדמותה של רחל המקראית כדי לתאר את הציפייה אל הָאהוב: "אחכה לך עד יכבּו חיי / כחכות רחל לדודהּ". באמצעות האנלוגיה מנצלת רחל המשוררת את התשתית המקראית להעברת מסר נוסף: הבגידה והתרמית שגרמו לרחל להמתין לשווא. בַּמקרא לָבָן מַעֲרִים על יעקב, ובכך הוא, למעשה, בוגד בְּבִתו ונותן לה להמתין זמן רב עד שאהבתם תזכה למימוש, וְכָאן האהוב הוא זה שגורם לרחל המשוררת להמתין לשווא למימוש אהבתם. התקווה טמונה בתשתית המקראית שבה משתמשת רחל, אולי גם גורלה ידמה לגורלה של רחל המקראית, ואף היא תזכה למימוש אהבתה חרף הציפייה הממושכת, כפי שזכתה רחל המקראית לזכות, בסופו של דבר, למימוש אהבתה עם יעקב:

הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, רְחוֹקִי שֶׁלִּי,
הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, בַּאֲשֶׁר הִנְּךָ –
קוֹל קוֹרֵא בְּעֹז, קוֹל בּוֹכֶה בִּדְמִי
וּמֵעַל לַזְּמַן מְצַוֶּה בְּרָכָה?

תֵּבֵל זוֹ רַבָּה וּדְרָכִים בָּה רָב.
נִפְגָּשׁוֹת לְדַק, נִפְרָדוֹת לָעַד.
מְבַקֵּשׁ אָדָם, אַךְ כּוֹשְׁלוֹת רַגְלָיו,
לֹא יוּכַל לִמְצֹא אֶת אֲשֶׁר אָבַד.

אַחֲרוֹן יָמַי כְּבָר קָרוֹב אוּלַי,
כְּבָר קָרוֹב הַיּוֹם שֶׁל דִּמְעוֹת פְּרִידָה,
אֲחַכֶּה לְךָ עַד יִכְבּוּ חַיַּי,
כְּחַכּוֹת רָחֵל לְדוֹדָהּ.

בגירסה הראשונה של השיר כתבה המשוררת רחל "כחכות סולוויג לדודה". רק לאחר שאחייניתה (סבתו של אורי מילשטיין) העירה לה, שמוטב לציין דמות תנ"כית ולא דמות זרה, היא תיקנה את השיר :"כחכות רחל לדודה".

הנמען בשיר הוא מיכאל ברנשטיין אותו פגשה בטולוז שבצרפת ב – 1913, כשנסעה לשם ללמוד אגרונומיה. בין השניים פרחה האהבה ורחל חשה, כי פגשה את אהבת חייה. בְּמכתב שכתב לה שבע שנים אחר-כך, כינה אותה "סולוויג שלי", שם האהובה הנכספת ביצירתו של הנריק איבסן. כתגובה כתבה לו את השיר "זמר נוגה". כאמור, המירה רחל המשוררת את הכינוי "סולוויג שלי" ברחל המקראית: "כחכות רחל לדודה" במקום "כחכות סולוויג לדודה".

בשיר הארס-פואטי "ניב", שזכה להתייחסות גורפת בין קהל המבקרים והפרשנים של שירת רחל, עוֹשָׂה רחל שימוש בארמז המקראי מנבואת ישעיה: "ויאמר ה': יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עיניים, הלוך וטפוף תלכנה וברגליהן תעכֵּסנה" (ישעיהו ג 17-16). רחל נוטלת מן הפסוק את האפיון הנגטיבי לנשות החברה הגבוהה בתקופת המקרא ומשתמשת בו על דרך ההשאלה וההאנשה לביטוי המילולי של שפת-השיר המליצית. על-ידי כך נוקטת רחל עמדה ברורה לחלוטין באשר להעדפתה הברורה לשפת השיר הפשוטה ולסלידתה מהשפה המליצית הגנדרנית.

יוֹדַעַת אֲנִי אִמְרֵי נוֹי לְמַכְבִּיר,
מְלִיצוֹת בְּלִי סוֹף,
הַהוֹלְכוֹת הָלוֹךְ וְטָפוֹף,
מַבָּטָן יָהִיר.


המשוררת מציינת מפורשות את הקו הפואטי המנחה אותה בכתיבת שיריה: היא מעדיפה את הניב הפשוט וסולדת מן המליצות שבעיניה הן מגונדרות, אך ריקות מתוכן, כמו אותן גבירות עשירות שכל הווייתן מתמקדת במראה החיצוני המושך תשומת לב, אך במהותן הפנימית הן ריקניות. הפרסוניפיקציה בשימוש בארמז מישעיה לנשים הגאוותניות המתהדרות בהילוכן, "הולכות הלוך וטפוף", ממחישה ביתר שאת את העדפת הניב הפשוט בכתיבתה. בניגוד למליצות העושות רעש וצלצולים כאותן נשים ראוותניות מתואר הניב בפשוט כתינוק תמים וטהור: "אך לבי לניב התמים כתינוק".

הפשטות והכנות היא הפואטיקה ההולמת את המבע לרגשותיה הטהורים והכֵּנים. לכן השתיקה היא הדרגה הגבוהה ביותר, כפי שהיא מציינת בבית השני של השיר "ניב", להביע את מלוא עולמה הנפשי החי והתוסס מרוב אהבה - "על-כן אשתוק" מציינת רחל בסיומו של הבית השני. השתיקה עדיפה על-פני המליצות הריקות מתוכן, שמדומות בשיר לעלמות נטויות הגרון מנבואת ישעיה ה"הולכות הלוך וטפוף" ונחשבות לחוטאות בחטא הגאווה, או בלשון היוונים הקדומים, חטא ההיבריס.

באמצעות הדמויות המקראיות מתַנָּה רחל את מר גורלה, את העובדה שנגזר עליה למות ואת בגידת הסביבה החברתית שאליה השתייכה. כך למשל, המשוררת מאמצת את דמותו של יונתן המקראי כדי לתאר את רגשותיה שלה. באמצעות התשתית המקראית מעצימה רחל את גורלה שלה על-ידי הזדהותה העמוקה עם מר גורלה של הדמות מן התנ"ך. בשיר "יונתן" מביעה רחל המשוררת הזדהות עמוקה עם כאבו של יונתן על בגידת אביו בו בניגוד משווע למסירותו כלפיו וכלפי העם ולעוז שגילה במלחמה עם הפלשתים. רחל מוסיפה אינפורמציה מזווית אישית שלא סופרה בנרטיב המקראי. המשוררת מבליטה את הבגידה ביונתן בתארהּ את חוסר הפרופורציה בין הגבורה שגילה במלחמה ובין הגזירה שנגזרה עליו למות. גם על דמותו משליכה רחל תכונות של רוך ושל יופי חיצוני וּפְנימי, כפי שתיארה בִּדְיוֹקְנֵיהן של מיכל בת שאול ורחל אמנו:

יוֹנָתָן

טָעֹם טָעַמְתִּי – – מְעַט דְּבַשׁ
הִנְנִי אָמוּת
(שמואל א', י"ד, מ"ג)

מִבַּעַד לְדֹק מֶרְחַקִּים – צֶלֶם עָנֹג,                              
נַעַר רַךְ בְּתִלְבֹּשֶת-הָדָר;
לֵב-אֱמוּנִים, לֹא נָטַשׁ רֵעַ בַּצָּר.
וּבַקְּרָב אָחוֹר לֹא נָסוֹג.

וְעָלֶיךָ לָמוּת יוֹנָתָן?... מֶה עָגוּם
נְתִיב אָדָם בָּעוֹלָם הַזּוֹעֵם!
עַל כֻּלָּנוּ בִּמְחִיר הַחַיִּים לְשַׁלֵּם
אֶת מְעַט הַדְּבַשׁ הַטָּעוּם.


המוטו של השיר מסביר את האנלוגיה בין דמותה שלה לדמותו של יונתן בדרך מטאפורית: "טעום טעמתי --- מעט דבש, הנני אמות". כמו יונתן גם היא טעמה מן הדבש, אלא שביחס ליונתן לא מדובר במטאפורה גרידא, כי אם סיפור שהתרחש כפשוטו. יונתן נִדּון לַמָּוות על-כך שהפר את נדר אביו וטעם מן הדבש להשקיט את רעבונו ולחדש את כוח הלחימה שלו (בסופו של דבר העם הצליח להצילו מרוע הגזירה, אך טעם בגידת האב כמוה כמוות ליונתן בנו. את נאמנותו לאביו ולעם הוכיח יונתן עד סוף ימיו. יונתן מת מות גיבורים בקרב הקשה בפלשתים על הרי הגלבוע). ואילו המשוררת טעמה מדבש האהבה, וכעת הגורל הביא אותה לידי כך, שהיא נענשת ומורחקת מכל מי וּמִכּל מה שאהבה נפשה.

רחל אפיינה את יונתן בַּשיר ביופי וּבְתלבושת הדורה, כיאה לבן מלך. אך לא רק ביופי חיצוני הוא ניכר בשיר אלא בעיקר בָּאֱמונים שרחש לידידיו: "לב-אמונים, לא נטש רֵע בצר". הבית הראשון עתיר סופרלטיבים ביחס לדמותו של יונתן ומעצים את הניגוד בין התייחסותו לאביו וּלְחבריו ובין הגורל שנכון לו, כפי שתיארה בבית השני. יש ניגודיות תהומית בין שני הבתים. ליונתן היה "לב אמונים", אך הוא נבגד על – ידי אביו. אין רחל מדברת על עצמה בשיר, אלא על יונתן בלבד. מה בעצם מנסה רחל להעביר לנו הקוראים באמצעות שיר זה? האם על דמותו הטרגית של יונתן בלבד רצתה לספר ?

ישנה אנלוגיה ברורה בין גורלה שלה ובין גורלו של יונתן. ההזדהות עם מצוקתו חושפת את מצוקתה שלה ואת תחושת הבגידה שהיא חשה מצד חבריה לקבוצת דגניה. השאלה הרטורית "ועליך למות יונתן?" חושפת את ההזדהות העמוקה אתו ואת תחושת חוסר הצדק והעוול שנעשה גם לה, כאשר הורחקה מכל חבריה בשל מחלתה, ולא משנה כמה נאמנה הייתה להם בימים כתיקונם. המעבר לאמירה כללית אוניברסלית מעצים את הזדהותה העמוקה עם כאבו של יונתן: "מה עגום נְתיב אדם בָּעולם הזועם". הזעקה על העוול שנגרם לו מבטאת את הזעקה על גורלה שלה. סימן הקריאה מעצים את הזעקה ואת תחושת חוסר הצדק.

המעבר מִלשון יחיד לִלשון "אנחנו" משליך מדמותו של יונתן לגורלה שלה ולטבעו של האדם באשר הוא לסבול עבור מעט הדבש שהוא מבקש לעצמו: "על כולנו במחיר החיים לשלם / את מעט הדבש הטעוּם".

הד לשִבְרון-לבבה על הניתוק מקבוצת החברים מצא, אורי מילשטיין, אחיינה של המשוררת (סבתו ורחל המשוררת – אחיות), ברשימה שכתבה דבורה דיין אמו של משה דיין: "...עוד מפוזרים מכתביה בין חבריה. ורבים הדברים שלא ידענו לשמור עליהם. כמו שלא ידענו גם לשמור על דבר יותר גדול, על רצונה של רחל לחיות בכפר למרות מחלתה. אינני שוכחת את המצוקה הגדולה בִּמְשָׁקֵינו באותם ימים; מובנת המעשיוּת הַיְּתֵרה בהתחלת בניין מְשָׁקֵינו החקלאיים, אבל אין להתיר מעצמנו את הצל של הלילה הנורא כאשר הוגד לרחל: את חולה ואינך יכולה להישאר בין בריאים. אמת גלויה. ולא הייתה אז התייעצות והתאמצות מספיקות כדי לבקש מוצא. הרבה פעמים סיפרה רחל על הלילה ההוא שזכרה אותו על כל פרטיו. ‘ענן כבד ושחור ירד עלי, הוא חנק אותי. רציתי לצעוק ולא יכולתי'".

עדות זו יש בה כדי לשפוך אור על תחושת הבגידה שחשה רחל ועל הזדהותה העמוקה עם גורלו של יונתן בן שאול שאף הוא נבגד על-ידי חבריו, אף לא אחד מהם מצא לנכון להושיעו מגזרת אביו, כמו שאף אחד מחבריה שלה לא קרא תיגָר על צו הגֵרוש מהקבוצה. על-כך כותב אורי מילשטיין אחיינה במאמר על חייה ועל שירתה:

"ותיקי דגניה א’, לְרַבּות הידועים כִּידידיה וּמעריציה של רחל, לא בְּחֶמדה נזכרו בלילה ההוא, שבו גבר חוק הג’ונגל על חזונה של חבורת כנרת, על העקרונות האידאולוגיים של הקבוצה ועל החמלה והאהבה לָאשה החולה, שאז עדיין לא הייתה מפורסמת. סביר להניח שאילו קרה הדבר כעבור עשר שנים, כשהייתה ידועה כמשוררת החלוּציות, לא היו מגרשים אותה מקבוצתם. גירוש רחל הוא ביטוי להסתאבות הֶחזון וּלחוסר הָרֵיאליות שלו, כבר בימיו הראשונים. גירושה של האישה מן “החברה החדשה” (קבוצת דגניה א’), אישה שחוללה יותר מכל אדם אחר את חזון החברה החדשה - משווה לאירוע ממדים של טרגדיה חברתית ותרבותית."

רחל חשה בחייה פעמים רבות נבגדת, הן על-ידי אהוביה והן על-ידי חבריה לקבוצה. לכן בחרה רחל דמויות נבגדות מן התנ"ך כדי לבטא את תחושות נבגדותה. כך עשתה רחל בשיר "כִּבְשַׂת הָרָש"ׁ, שבו השתמשה בתשתית המקראית של סיפור האהבה המשולש, דוד אוריה ובת-שבע, מבלי להזכיר את דמויותיהם כלל. באמצעות המוטיב של כבשת הרש ביטאה רחל את רחשי לבה ואת תחושתה, כי האהבה נגזלה ממנה, כפי שהאהבה נגזלה מאוריה החתי על-ידי דוד המלך:

כִּבְשַׂת הָרָשׁ, זֶה רַחֲשִׁי אֵלֶיךָ,
וּבְצַמְרָהּ הָרַךְ
יֵחַם לְלֵב קוֹפֵא, לְלֵב חֵלֵכָה
לְלֵב לֵאֶה כָּל כָּךְ.

אֵין זוּלָתָהּ, וּפַחַד מַרְעִידֵנִי:
גּוֹרַל הָרָשׁ הוּא דְוָי –
יָדַעְתִּי יַד עָשִׁיר תִּגְזֹל אוֹתָהּ מִמֶּנִּי,
הִיא לֹא תָחוּס עָלָי. תרפ"ח


רחל ניצלה את הנרטיב הקולקטיבי של הסיפור המקראי להעברת מסר אישי-אינדיבידואלי. מתוך חוש הזדהות עמוק עם אוריה, שאהבתו נגזלה ממנו בחוסר צדק משווע, כתבה המשוררת על רגשותיה שלה. את הסמל מהנרטיב המקראי - "כבשת הרש" פירשה רחל בפתיחת השיר בפרשנות אישית וייחודית: "כבשת הרש זה רחשי אליך". דהיינו: קיימת זהות מוחלטת בין הסמל ובין המסומל בין כבשת הרש ובין אהבתה של המשוררת אל האהוב. באמצעות הסמל הקולקטיבי "כבשת הרש" העבירה רחל מסר כפול לָאהוב: אהבתי אליך היא כאהבת העניים אשר מסתפקים במועט, יחד עם זאת הם יכולים לתת הרבה דווקא מתוך המעט שיש להם. אהבה זו יכולה להעניק חום ללב קופא ולֵאֶה, כפי שצַמרה הרך של הכבשה מיטיב לחמם את הגוף וּמגן מפני הקור.

הבית השני מעלה את רגשות הפחד המתלווים לאהבה החד-צדדית ואת הפחד מפני גזלת האהבה על-ידי האחר. בהשלמה ובהכנעה ובהלימה לסמל הנבחר – הכבשה, שמייחסים לה תכונת כניעות - מציינת רחל, כי הדווי הוא גורל הרש. הכאב הוא חלק מחייו של העני. גורל זה היא מקבלת בהכנעה. שהרי היא ניבאה מראש, כי יד-העשיר תגזול ממנה את כבשת הרש. ובמישור המסומל ניבאה, כי אשה אחרת תגזול ממנה את אהבתה. האנלוגיה בינה ובין אוריה מאששת פרשנות זו: כשם שאוריה נאלץ להיכנע ויד-העשיר, יד-המלך, גזלה ממנו את מושא אהבתו, כך גם ממנה נגזל מושא אהבתה. כשם שיד-המלך לא חסה על אוריה, כך ידה של האשה שגזלה ממנה את אהבתה, לא חסה עליה.

על אף שהשמות בנרטיב המקראי לא מוזכרים במפורש בשיר, הם עולים מעצם השימוש בנרטיב הקולקטיבי התנ"כי של כבשת הרש. כך ניצלה רחל המשוררת את הסיפור התנ"כי הידוע לקולקטיב להעברת מסר אישי אינדיבידואלי, וכך יצרה קומוניקציה מיידית עם הקורא.

אי-יכולתהּ לחזור אל אותם ימים קסומים, אל נופי הַכִּנֶרת הוליד את השירים הָעֲצובים שנקבצו לאחר מותה בקובץ "נבו". בקובץ זה עשתה רחל שימוש בדמויות תנ"כיות טראגיות. כך בשיר "מנגד" המעלה את דמותו הטראגית של משה, שלא זכה להגשים את משאת נפשו בשל טעות טראגית וסטיה מצו האל בהכותו על הסלע להוציא ממנו מים במקום לדבר אליו, כפי שציוה אלוהים. שורות מתוך השיר "מנגד" חרותות על קברה: "פרושׂ כַּפַּים, ראה מנגד. / שָׁמָה – אין בּא. / איש וּנְבוֹ לוֹ על ארץ רַבָּה.". גורלו של משה רַבֵּנו, שעמד מנגד על הר נבו ולא נכנס לארץ, נקשר בגורלה. כמוהו עמדה מנגד לנופי הכינרת ששבו את לִבּה, ולא יכלה לשוב אליהם בשל מחלתה. גם קשירה זו למשה מלמדת על רגישותה ואהבתה לַדמויות המקראיות, כאילו היוו חלק מהנוף האנושי הסובב אותה. את גודל האכזבה כגודל הציפיה הנכזבת ביטאה בשיר זה "מנגד":

קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:
הֲבָא? הֲיָבוֹא?
בְּכָל צִפִּיָּה
יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.
זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם                             
שֶׁל נַחַל אֶחָד.
צוּר הַגְּזֵרָה:
רְחוֹקִים לָעַד.

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד
שָׁמָּה – אֵין בָּא,
אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ
עַל אֶרֶץ רַבָּה.

חורף, תר"ץ


התשתית המקראית משרתת בהלימה את תחושותיה שלה. משה עלה לפני מותו אל הר נבו, משם ראה את כל הארץ הנכספת, אך אליה לא בא. למרות תחנוניו לא נענה אלוהים לבקשתו ולא נתן לו לעבור אל הארץ, אשר אליה הוליך את עמו ארבעים שנה במדבר.

רחל הפכה את נבו בשיר לסמל אוניברסלי של הציפייה הבלתי גשומה: "בכל ציפייה יש עצב נבו". לכל אדם נבו משלו ועצבות הכרוכה בציפייה בלתי גשומה. ציפייתה של המשוררת נמשכת על אף ידיעה מראש שאכזבה טמונה בה, על אף שיודעת היא כי שני חופי הירדן העומדים זה מול זה לא יפגשו לעולם. כבר בכותרת "מנגד" יש אישוש לידיעתה זו, בבחינת שני קטבים שלא יתקרבו זה לזה. כמו משה גם היא לא תוכל לעבור אל החוף שמנגד.

אין בשיר זה הבעת מרד וּמרי על גורלה המר. כמו בשיריה התנ"כיים כולם, רחל המשוררת שואבת עידוד מן הדמויות שחוו גורל דומה לשלה ושקיבלו בהשלמה את מר גורלם. גם בשיריה האחרונים המבטאים את כאבה על הסוף המר הנכון לה, אין קוּבְלָנָה וּמְרי, אלא עצב עמוק וְכִיסופים לימי האושר המעטים שחוותה.

רחל מודעת לחוסר קוּבלנותה על מר גורלה וּמצהירה על כך מפורשות בשיר ללא שם:

אֵינִי קוֹבְלָה! בְּחֶדֶר צַר
תִּמְתַּק כָּל כָּךְ עֶרְגַּת מֶרְחָב;
לִימֵי תוּגָה, לַסְּתָו הַקַּר
יֵשׁ אַרְגָּמָן וְיֵשׁ זָהָב.

אֵינִי קוֹבְלָה! נוֹבֵעַ שִׁיר
מִפֶּצַע-לֵב בְּאָהֳבוֹ,
וְחוֹל-מִדְבָּר – כְּיֶרֶק-נִיר
מֵרֹאשׁ פִּסְגָּה, מֵהַר נְבוֹ.
תרפ"ז


בשיר זה חוזרת פעמיים רחל המשוררת ומדגישה, כי אין היא מורדת ואינה קובלת על הסוף שנגזר עליה. היא מתנחמת ומתרפקת על הזכרונות. יתרה מזו היא מודעת לכך, כי מקור יגונה הוא "פצע לב באוהבו", ועדיף פצע זה על לב ריק מאהבה. הדימוי האוקסימורוני בסיום מבטא היטב את תחושותיה "וחול מדבר – כיֶרק ניר מראש פסגה, מהר נבו". גם כאן עושה רחל שימוש בנרטיב של משה רבנו שלא הגשים את חלומו להיכנס לארץ. כמוהו היא ניצבת בראש הפסגה ומנקודת ראותה, חול המדבר נראה כּיֶרק ניר. הזכרונות ממתיקים את הציפייה לשווא, כפי שציינה בשורה השנייה בשיר "תמתק כל-כך תוגת מרחב", וזה מסביר את העדר קובלנותה על אף הגורל המר הנגזר עליה. רחל בשיר זה שואבת נחמה מדמותו של משה רבנו שאינו קובל ומקבל בהשלמה את מר גורלו ואת ניפוץ חלומו להיכנס לארץ.

נחמה שואבת רחל גם מדמותו הטראגית של איוב.

הקו הפואטי של שימוש בדמויות התנ"ך כדי לבטא רגשות ליריים, מצוין במפורש בפתיחת השיר בציון הסיטואציה החיצונית בעת מעשה הכתיבה. ספר התנ"ך מונח פתוח בספר איוב.

תְּנָ"כִי פָּתוּחַ בְּסֵפֶר אִיּוֹב.
– אִישׁ מֻפְלָא! לַמְּדֵנוּ גַם אָנוּ
לְקַבֵּל אֶת הָרַע כְּקַבֵּל אֶת הַטּוֹב
בִּבְרָכָה לָאֵל שֶׁהִכָּנוּ.

לוּ כָּמוֹךָ נֵדַע בְּהֶגֶה וָהִי
לְפָנָיו לִשְׁפֹּךְ אֶת הַשִּׂיחַ,
וְכָמוֹךָ נָבוֹא בְּחֵיקוֹ הָאַבְהִי
אֶת הָרֹאשׁ הֶעָיֵף לְהַנִּיחַ.

חשון, תרצ"א


לא רק הזדהות עמוקה עם סבל הזולת יש בשיר, אלא רצון לשאוב נחמה וללמוד לקבל את הגורל ולהשלים עמו. רחל מתפעלת מדמותו של איוב: "איש נפלא". סימן הקריאה מעצים את התפעלותה. היא מבקשת מאיוב ללמד אותה לקבל את הרע, כפי שמקבלים את הטוב בִּבְרכה. נקיטת לשון רבים הופכת את המסר הלירי לאוניברסלי: "לַמדֵנו גם אנו", "לאל שהִכָּנוּ". לשון הרבים מסייעת למשוררת לשאוב נחמה מצָרַת הָרבים :"לאל שהכנו"' – לשון אנחנו מעבירה את המסר של השיר מהמישור האישי למישור האוניברסלי הכלל אנושי. המנחמת מתנחמת מהעובדה שלא רק היא הוכתה על-ידי האל.

הבית השני יוצר אנלוגיה בין דיוקן האל מנקודת מבטה ובין דיוקן של אב שמַקשֶה את ידו כחלק מתפקידו האבהי לחנך את ילדיו בבחינת "חוסך שבטו – שונא בנו", לפי ספר משלי. הבית השני מעלה רגשות של השלמה ואהבה לאל, לאחר שהיא פותחת את לבה, כפי שאיוב ידע לפתוח את לבו ולהשיח את מר לבו בפני האל. משאלתה היא לנהוג כאיוב: לפני אלוהים לשפוך את השיח, וכמוהו להניח את הראש העייף בחיקו האבהי של האל. הפנייה לאיוב נובעת מרצונה להיאחז בחיים, מתוך ידיעה שהקוּבְלָנָה תחליש אותה יותר.

רחל הֵניחה מזמן את ראשה בחיק האל, ולנו הניחה את השירים לחזור ולקרוא בהם שוב ושוב ולשאוב מהם נחמה ויכולת להתמודד עם המצוקות שלנו. שיריה מלמדים, כי יצר האומן מנצח את שׁוֹאת-החיים ומציל את האדם הכורע בסבלו מפני מוות נפשי. רוּחהּ ניצחה את עינויי הגוף ובעזרת הדמויות התנ"כיות מילאה את ישותה ואת שורותיה נחמה ושמרה על צלילות ההכרה היוצרת עד יום מותה.

סופרים, משוררים ומורים בחצר כנרת

ביבליוגרפיה:

בלובשטיין, רחל, שירת רחל, תל-אביב, הוצאת דבר, תשכ"ט.
בלובשטיין, רחל, "על אות הזמן", מוסף דבר, ו' ניסן תרפ"ז.
ראובן קריץ , "על שירת רחל", חיפה, 1969.
אורי מילשטיין, "שירי רחל – סוד קסמם", תל אביב, 1993.
אברהם-איתן, חלי, "
שירת רחל", אתר אימגו.
חקק בלפור והרצל, "
על מוטיב אחד בשירי רחל: עיון בשיר 'ניב'", מעמקים, אתר אימגו.



מאמרים אחרונים של חלי אברהם-איתן

שירה מ-מחתרת החלב - רוני סומק | ליאת בן דוד / חמדת אמהות - ראיון | עד בוא היום / גד יעקבי | שירת רחל |

לרשימת המאמרים המלאה של חלי אברהם-איתן


לייבסיטי - בניית אתרים