Default  |  English  |  
מצגות  |  בובת האשבול - הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014  |  ציטוטים מדברי אנשי ספרות ומבקרי הספרות  |  שבילי חלום ומציאות  |  בובת האשבול  |  השקת בובת האשבול - אירוע משותף עם רוני סומק 5.3.14  |  עכשיו כולם רואים - מתוך: בובת האשבול  |  
דף הבית >> חדש!!!ראיונות ומאמרים על שיריי >> אסתר ויתקון על מעלית אל הים מתוך "פסיפס" גיליון 62
 
עיון ב"מעלית אל הים" מאת חלי אברהם-איתן*
 
מאת: אסתר ויתקון זילבר
 
קריאה בשירי חלי איתן בספרה האחרון "מעלית אל הים" זימנה לי חווית הצצה לעולמה הנפשי והפואטי, וגילוי אמת פנימית חזקה מאוד. אמת זו נמסרת באמצעים פואטיים קלאסיים ומודרניים השלובים זה בזה. מראות השתייה של שירתה נהירים. קל ונעים להתחבר אליהם בעוצמות משתנות.
חלי איתן משעבדת בשיריה את מרבית עולם החושים, חלק ניכר אך מסוים, של מראות הטבע, ומושגים מתחום ההבנה הפסיכולוגית כדי לתאר במדויק את עולמה הפנימי הדינאמי והחיוני, שהוא נתון לעתים בבדידות גדולה ומעיקה.
בעולם המראות היא משתמשת במטאפורות יסוד החוזרות ונשנות בשיריה. אלו לקוחות מעולם השירה הקלאסית והרומנטית ובטבעיות גדולה ללא עכבות: המים, הים, האור, הציפורים. היא בת העולם המודרני, המאופיין בסממנים טכנולוגיים ופסיכו לוגיסטיים, ועל כן היא מרבה להשתמש בהם בשיריה, כמו בשיר "דלת – החלום" (עמ' 69) 
"עוֹף דּוֹאֶה בְּחֶדְוָה
בָּאֲוִיר הָרָטֹב
מִשְׁתַּחְרֵר מִכִּבְלֵי אֶגוֹ"...
בְּנִים לֹא נִים
אֲנִי אַחֵר
כְּבַמַּאי
בְּמַאֲרַג מֵידַע תַּת-גַּלִּי
"שֶׁל עָבָר, הוֹוֶה, עָתִיד"...
...וְזוֹרֵעַ פְּנִינֵי אוֹר
בְּתַחֲנוֹת זְמָן
שׁוֹנוֹת".
 
האור מופיע בשיר כמטאפורה קבלית, המבטא אושר, התחברות עם היסוד האלוהי, העל-זמני. האור הנו מטאפורה מרכזית בשירתה של חלי וגם ממשות פיסית, ריאלית.
בשיר אחר "כוח המים, מנוע הדם", זרם המים כזרם התודעה בנפש המיוסרת. הסלעים הם הקשיים, המחשבות הכפייתיות הטורדניות שבנפש. הסלעים "כהתנחלות חוץ". מטאפורה המשקפת עמדה פוליטית כדרך אגב. הנפש נרפאת מכוח המים הזורמים ושוטפים את הסלעים ומסיטים אותם לצדדים. המים בשירת חלי הם ממשות מרפאת וגם מטאפורה מורכבת מרכזית.
המים בשיריה עוצמתיים, נמצאים בתנועה דינאמית. כגלי ים, כגשם סוחף, אך גם רכים ומלטפים. בשיר "סופה" נמצא תאור סוחף של חוויה אישית, כמאורע בטבע. הטבע סוער, ממש צונאמי. הים, החוף, השמים, ברקים, גשם ניתך ומצליף כסערת מלחמה. לתוך תאור הטבע משולבים מושגים טכנולוגיים מודרניים, מוכרים לכל אחד המעבירים חוויה אותנטית, שהקורא יכול להזדהות עמה:
"... דְּמָמָה מְיַלֶּלֶת
הֶמְיָה בַּחוּצוֹת
קֶצֶר חַשְׁמַלִּי מְבַלְבֵּל בֵּין
חֲשֵׁכָה שֶׁבִּפְנִים
וַחֲשֵׁכָה שֶׁבַּחוּץ
קַו נִתָּק
וְגֵו לָבָן מַרְטִיט בְּכֵהוּת בַּחֶדֶר"...
 
בסופו של השיר הרגשתי כאילו אני זו שעברתי את הסופה הקשה.
לעומת הסערה הפורצת את גבולות האני, ומביאה את היקום לתוך רשות הפרט ללא רשות, אנו מוצאים תאור חווית חיים קטנה, ביתית חמימה ומפתה. הרשות לגעת בקטנות חיי היום-יום ולגלות בה טעם של מעבר לחוויה החושנית. החוויה החושית הופכת לחוויה רוחנית מוזיקלית. "טעמו המתוק של הבצל מטגן מתנגן על הלשון". סינתזה המגלגלת את חוש השמע, האחראי על הולכת החוויה הרוחנית, אל החוויה הקולינארית ומעלה אותה אל הממד הרוחני.
אחזור אל מוטיב האור בשירי אברהם-איתן. האור מבטא את המימוש הארוטי, כמו בשיר היפהפה "לבנה" עמ' 60. האור בשיר מקורו בקבלה היהודית. הלבנה המתמעטת ומתמלאת במחזוריות היא סמל להשתוקקות לגאולה האישית. המאור הגדול הוא הגבר האוהב המעניק מאורו למאור הקטן, הלבנה, האישה. במחזוריות של הלבנה המתמלאת באור ומתרוקנת ממנו, נמצא את המימוש הארוטי הפוקד את האישה מעת לעת. 
 
 
"...נֶעֱטֶפֶת בִּבְדִידוּת כֵּהָה
שֶׁל גָּלוּת קוֹסְמִית
עַד יוֹם גְּאֻלָּתָהּ
תָּשׁוּב אֶל מַעְיַן אוֹרָהּ
בִּשְׁבִי
הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל"...
 
המימוש הארוטי מתואר בשירי הספר, בתמונות עדינות הלקוחות מעולם הטבע והסמלים האוניברסליים כמבטאים את חווית האהבה. זהו עולם מטאפורי קלאסי.
 
"...בֵּין פִּלְאֵי כּוֹכָבִים
אַתָּה תּוֹשִׁיט יָד
תִּקְטֹף יָרֵחַ
אֲנִי אֶתְגָּרֶה וְאֶנְגֹּס
כְּחַוָּה בַּתַּפּוּחַ
עַד הַמַּפָּץ"...
 
המפץ מזכיר את תאורית המפץ הגדול, שבזכותו נברא העולם. המימוש הארוטי הוא מפץ שאינו מפרק אלא בורא עולם.
מימוש ארוטי נוסף המלא אור נמצא בשיר "סוד חומק אל שיר" (עמ' 71). 
 
"...כִּשְׁנֵי דְּרוֹרִים בָּאוּ
זֶה לַזֶּה מִמֶּרְחָקִים
מַשִּׁיקִים זְמָנָם
סוֹגְרִים מַעְגָּל שׁוֹפֵעַ אוֹר"...
 
תאור מסתורי של האור בחייה של המשוררת מצוי בשיר (עמ' 59) "צפונות האור". נמצא כאן אפיפניה של התגלות אלוקית. 
 
"עַל מִפְתַּן הַבַּיִת אִישׁ
פָּנָיו לוּטוֹת עַרְפֵל-אוֹר..."

כל גרמי השמים הנם מטונימיות לעולמה של המשוררת והם חוזרים בוואריאציות במרבית שיריה.
הפניה לשמים כדי למצוא שקט ותשובה למבוכה היא ביסודה פניה אמונית. פניה כלפי שמיא. כלפי האל. והאור מקורו בשמים. האור בגלגוליו השונים מציג את נצחונו על החשכה. הטוב מנצח את הרע. אני מתרשמת מן השירים, שהם מבטאים תקופת חיים מאושרת מלאת אור על רקע זיכרון תקופות חיים קשות וחשוכות אור, ובכך מתעצם רושמו של האור. כך זה בשיר "שריטות של אור" (עמ' 57).
לא רק האור, אלא כאמור, הטבע וגורמי הזמן בטבע מחוברים לעולמה המהותי – זהותי של המשוררת. הם יודעים "מהי הרוח הנושבת לי". קיומה מוצדק כביכול באמצעות קיומם. זוהי תפיסה אגוצנטרית של הקיום.
הארס-פואטיקה של חלי איתן, רואה בכתיבה הפואטית, פעולה מצילה, מפצה על חסרים בעולמה. בשיר "כתמי מים" (עמ' 54) הכתיבה מתוארת באמצעות מדיום יצירתי אחר. הציור. הצבע. המטאפורה השירית ממזגת את עולם היצירה האנושית עם היצירה בטבע. הגלים שבים. נקודת הגירוי היא דווקא במראה הטבע של גלים המחליקים על החוף כמו גלי הרגשות והמילים על חוף הדמיון האנושי. הכתיבה מצילה מאבדון. המשוררת מוצאת בהם נחמה כאילו גלים רכים מלטפים ומחליקים את גופה.

לסיכום: בשיריה נמצא ביטוי לבדידות גדולה שמצמיחה כמיהה גדולה לאהבה מעודנת והכמיהה מפצה עצמה במראות טבע נבחרים כאור, שמים, מים וכציפורים. 
 
* המאמר פורסם ב"פסיפס", גיליון 62.
לייבסיטי - בניית אתרים