Default  |  English  |  
מצגות  |  בובת האשבול - הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014  |  ציטוטים מדברי אנשי ספרות ומבקרי הספרות  |  שבילי חלום ומציאות  |  בובת האשבול  |  השקת בובת האשבול - אירוע משותף עם רוני סומק 5.3.14  |  עכשיו כולם רואים - מתוך: בובת האשבול  |  
עיון בשיר  של אלמוג בהר - הערבית שלי אלמת[1]
 
מאת דר' רחלי אברהם-איתן
 
הערבית שלי אילמת

הָעֲרָבִית שֶׁלִּי אִלֶּמֶת
חֲנוּקָה מִן הַגָּרוֹן
מְקַלֶּלֶת אֶת עַצְמָהּ
בְּלִי לְהוֹצִיא מִלָּה
יְשֵׁנָה בָּאֲוִיר הַמַּחֲנִיק שֶׁל מִקְלְטֵי נַפְשִׁי
מִסְתַּתֶּרֶת
מִבְּנֵי-הַמִּשְׁפָּחָה
מֵאֲחוֹרֵי תְּרִיסֵי הָעִבְרִית.

וְהָעִבְרִית שֶׁלִּי גּוֹעֶשֶׁת
מִתְרוֹצֶצֶת בֵּין הַחֲדָרִים וּמִרְפְּסוֹת הַשְּׁכֵנִים
מַשְׁמִיעָה קוֹלָהּ בָּרַבִּים
מְנַבֵּאת בּוֹאָם שֶׁל אֱלֹהִים
וְדַחְפּוֹרִים
וְאָז מִתְכַּנֶּסֶת בַּסָּלוֹן
חוֹשֶׁבֶת אֶת עַצְמָהּ
גְּלוּיוֹת גְּלוּיוֹת עַל שְׂפַת עוֹרָהּ
כְּסוּיוֹת כְּסוּיוֹת בֵּין דַּפֵּי בְּשָׂרָהּ
רֶגַע עֵירֻמָּה וְרֶגַע לְבוּשָׁה
הִיא מִצְטַמְצֶמֶת בַּכֻּרְסָא
מְבַקֶּשֶׁת אֶת סְלִיחַת לִבָּהּ.

הָעֲרָבִית שֶׁלִּי פּוֹחֶדֶת
מִתְחַזָּה בְּשֶׁקֶט לְעִבְרִית
וְלוֹחֶשֶׁת לַחֲבֵרִים
עִם כָּל דְּפִיקָה בִּשְׁעָרֶיהָ:
"
אַהְלָן אַהְלָן".
וּמוּל כָּל שׁוֹטֵר עוֹבֵר בָּרְחוֹב
שׁוֹלֶפֶת תְּעוּדַת זֶהוּת
מַצְבִּיעָה עַל הַסְּעִיף הַמְּגוֹנֵן:
"
אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד, אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד".

וְהָעִבְרִית שֶׁלִּי חֵרֶשֶׁת
לִפְעָמִים חֵרֶשֶׁת מְאֹד.
דברים מקדימים על השימוש במוטיב השפה הערבית לביטוי הקונפליקט הבינתרבותי של שתי המולדות, כפל השורשים[2]
 
השיר "העברית שלי אלמת" כשירים רבים אחרים של יוצאי ארצות האסלאם, דור ראשון ודור שני שנולדו בארץ כאלמוג בהר, מעלה את שאלת מקומה של השפה הערבית בקרב יוצאי ארצות אלו ביחס לעברית  ולערבית, שפת המוצא. כך למשל בשיר "כרטיס ביקור" מאת יואב חייק שעלה ארצה מעיראק: "שפת אמי ערבית / ושפת אם-אמי קווים על כף היד /  ועברית אלם אבי /    כתובות על הקיר."
כך גם יוסף עוזר מתאר את קונפליקט מפגש התרבויות שחווה הסב באמצעות מוטיב השפה הערבית בשירו "זנגולה" (סילן טהור, 1981):
 
...וּמַדּוּעַ לֹא יִמְתַּח כִּנּוֹרוֹ הַמְּכֻוָּן
לוֹמַר שִׁירָה שִׁירָתוֹ. לֹא פַּעַם לִרְאוֹתוֹ עוֹמֵד בְּרֹאשׁ רֹאשָׁהּ
שֶׁל הַתִּזְמֹרֶת הוּא   דּוֹבֵר עַרְבִית מְצֻיֶּנֶת  בִּיהוּדִית  מִתְרַפֶּקֶת
וְכִנּוֹרוֹ עֶצֶב עָצֵב  בְּכוּר הַהִתּוּךְ מֵצֵר...
 
הסב וויתר על שירתו בשל שפתו הערבית, שפה שלא הייתה מקובלת בישראל ונחשבה לשפה גלותית, ויתירה מזאת, לשפת האויב. "כנורו עצב" בשל חוסר היכולת לשיר בשפתו. הסב, לפי המתואר בשיר "זנגלה", שתק ולא שר בערבית בשל תחושת נחיתות של שפה זו מול השפה העברית, תחושה שנבעה מיחס החברה הישראלית אל העולים דוברי הערבית. הנכד "מתקן" את העוול על-ידי פרסום שירים העושים שימוש במפגין בשפה הערבית: "אוּרְבָּק עֻמְרִי יִיטוּל, רִיָאבָּק חִיַרְנִי" (=נוכחותך תאריך קיומי לכתך- יזעזע, מתוך השיר "שיר לילה מורד – הפרח שלי", סילן טהור, 1981), "רוֹחָה   בָּלָה  רַגְ'עָה" (=הליכה ללא חזרה, כרטיס לכיוון אחד, כפי שהחתימו שלטונות עיראק על דרכוני היהודים העולים, שם), "אְ-תִין מְקָאבָּאס וּג'וֹז מְצַ'אק'צָ'אק'" (=התאנִים לחוצות והאגוזים מקשקשים), "סְלַת יצחק (=בית-כנסת יצחק, בשיר "סבתא טובה וסבתא סלימה", הנדון לעיל וכיו"ב.
 
הסופר, אלי עמיר, מראה את שתיקתה של יסמין בערבית, כשהיא מסרבת לדבר עם נורי הגיבור בערבית בשל תחושת נחיתות: "ולמה התעקשה שידברו אנגלית דווקא? לדבר אתו בעברית לא רצתה, זה היה נותן לה הרגשה של התבטלות בפני הכובש, אבל יכולים היו לדבר ביניהם בערבית, כפי שהציע, ולכאורה אין טבעי מזה, ולמה סירבה?" (יסמין, 2005)
בשיר "כך" העלה המשורר, נעים עריידי, את ההבדלים התרבותיים בינו לבין הוריו באמצעות מוטיב השפה: "...ערבית היא שפת אמי / עברית היא שפת בעלה / ושירי / רק בשתי השפות נכתבים / ואי אפשר אחרת (שקטים חודרים 2001)
 
השיר של שושנה ויג "המטבח" השיר עוסק בשפה הוורבאלית: "ואני לא למדתי מהם שפה זרה / רק עברית ינקתי מאם שלא היתה זו שפת אמהּ / היא דברה עם אחיותיה בצרפתית / בערבית / ובעגה ההיא היהודית הרחוקה..." (תבואת השגעון, עמ' 53)
 
כל המשוררים הללו ורבים אחרים כתבו על השפה הערבית, אך רובם התייחסו לערבית-היהודית של הוריהם. אלמוג בהר מתייחס  בשיר לדו-קיום היהודי ערבי ולא רק לערבית של אביו, שנולד בעיראק.
 
 
מדוע הערבית של המשורר אילמת?
 
בשל תחושת המבוכה והחשש לדבר בשפה הערבית, שפה זו הופכת להיות אלמת, שפה שקיימת בכוח וחיה בתודעה, אך לא יוצאת בנקל אל הפועל בשל תחושת הנחיתות הנלווית לדובר בה. זו שפה גלותית שלא הייתה מקובלת בישראל. יתר על כן היא מזוהה עם שפת האויב והיא עשירה בקללות. באופן אירוני המשורר מציין, בלשון הפרזה, שהערבית מקללת אפילו את עצמה. דיבור בשפה הגערבית הגלותית נוגד את האידיאולוגיה והרצון לכונן יהודי חדש בארץ, דובר עברית ונטול סממנים גלותיים.
תחושתו של הדובר בשיר היא שהערבית היא שפה מקוללת תרתי משמע: מכילה הרבה קללות, היחס אליה הוא יחס שלילי כאל משהו או מישהו מקולל ששומרים ממנו מרחק. האלמות של הערבית מבטאת קונפליקט עמוק ורחב מימדים: קונפליקט שתי המולדות, שתי התרבויות וכפל השפות.
השפה היא החלק המהותי בכל תרבות. המשורר רוצה לשוב אל שורשיו המעוגנים בשפה הערבית, אך הוא חושש מיחס עוין, בפרט מהשוטרים במהלך האירוע הנזכר בבית האחרון, אירוע המתייחס להפגנות הפנתרים השחורים (ב – 1971), בהן נטל אלמוג חלק ואף היה אחד הפעילים. 
 
המשורר עורך בשיר אנלוגיה ניגודית בין העברית ובין הערבית:


הערבית                                                     העברית
אילמת                                                       גועשת וחרשת
יְשֵׁנָה בָּאֲוִיר הַמַּחֲנִיק שֶׁל מִקְלְטֵי נַפְשִׁי                בֵּין הַחֲדָרִים וּמִרְפְּסוֹת הַשְּׁכֵנִים
                                                               מַשְׁמִיעָה קוֹלָהּ בָּרַבִּים
מִסְתַּתֶּרֶת/מִבְּנֵי-הַמִּשְׁפָּחָה /מֵאֲחוֹרֵי                   מִתְכַּנֶּסֶת בַּסָּלוֹן  
תְּרִיסֵי-הָעִבְרִית.
הָעֲרָבִית שֶׁלִּי פּוֹחֶדֶת                                     חוֹשֶׁבֶת אֶת עַצְמָהּ

מִתְחַזָּה בְּשֶׁקֶט לְעִבְרִית                                 גְּלוּיוֹת גְּלוּיוֹת עַל שְׂפַת עוֹרָהּ                                                          
                         

 
 
האם קיים יתרון בלב המשורר לשפה הערבית?
 
בחינת השיר מראה כי הכותרת מתייחסת לערבית.
17 שורות בשיר מתארות את השפה הערבית, 14 שורות מתארות את העברית.
נכרת בשיר הזדהות עמוקה עם השפה הערבית ולעומת זאת יחס ביקורתי של הדובר בשיר כלפי השפה העברית, משום שהיא חרשת, לדעתו, וגורמת לערבית להיות אלמת, בכך שהיא מתנשאת על השפה הערבית, " חוֹשֶׁבֶת אֶת עַצְמָהּ". נוכחותה הרבה וקולניותה, לתחושת המשורר,  גורמת לערבית לצמצם את מקומה ולהסתגר מאחורי תריסים. לא לדבר בה בחוצות, אלא בחדרי חדרים.
הפרסוניפיקציה של השפה, הן העברית והן הערבית, מבטאת למעשה את עמדתו של המשורר לדוברי שתי השפות, לשני העמים השוכנים זה ליד זה, לדו-קיום יהודי-ערבי ולא רק ליהודים יוצאי ארצות האסלאם. באמצעות השפה מביע המשורר את עמדתו החברתית-הפוליטית-המוסרית. לתחושתו, דוברי העברית לא מתברכים בסובלנות כלפי דוברי הערבית, בין אם הם ערבים ובין אם הם יהודים דוברי ערבית. המשורר חש שדוברי העברית חוטאים בחטא ההיבריס ואינם קשובים ל"אחר".  המשורר משליך את היהירות של דוברי העברית בתהליך של פרויקציה ובאמצעי ההאנשה על השפה: "העברית חושבת את עצמה".
את זהותו היהודית מעדיף המשורר לציין בערבית ובקריאה בקול רם: "אנא מן אל יהוד, אנא מן אל יהוד", בניגוד ללחישה המתוארת בבית השלישי: "לוחשת לחברים", כביכול ירדה למחתרת.
על אף שהשיר מציין את העדפתו לשפה הערבית באופן ברור, הצגתי שאלה זו באופן ישיר למשורר החי בתוכנו, להלן הציטוט של תשובתו:
 
"השיר "הערבית שלי אילמת" נכתב לפני כ-12 שנים כקינה על האובדן של הערבית, שפת סבי וסבתי שבמידה רבה אבדה לי כאשר הם הלכו לעולמם. העברית היא השפה שהורי העניקו לי, והיא לשון השיר. ההבנה שהעברית הישראלית היתה שותפה למחיקה של הערבית-היהודית-הבגדאדית של משפחתי היא כואבת. מנגד, השיר הזה היה הפעם הראשונה שיכולתי לומר "הערבית שלי", ולמעשה בעקבות השיר הזה הלכתי ללמוד ערבית…"  (12.12.16).
 
האם יש בשיר מסר פוליטי? או מסר חברתי? מהו המסר?
 
כדי לענות על שאלה זו נעיין תחילה בקטע מספר הסיפורים "אנא מן אל-יהוד" השופך אור על השיר וציטוט מדברי ביקורת שנכתבו על הספר. עיון בספר הסיפורים "אנא מן אל-יהוד" שופך אור על השיר "הערבית שלי אלמת":
  "
 
ציטוט מתוך ספרו של אלמוג בהר: אנא מן אל יהוד (בבל ומשכל 2008):


"אמא, כולנו בעלי שמות על תנאי, כל יום שוקלים ונשקלים אולי נתאימם לקצב אשכנז וללשונות מערב, מתווכחים עם הורינו שיוותרו על אות אחת, שימירו הברה בהברה. הם ירדו מבגדאד לארץ-ישראל, ואנחנו נשתכחה מאתנו תורתם, לא שמרנו לא על שפתם, לא על שמותיהם ולא על בגדיהם, ואיך יגאל אותנו אלוהים ממצרים שלנו? יום-יום אנחנו מתגרשים מעצמנו, מרוחנו, מלבנו. ואנחנו זקוקים לזיכרון, כי מה הוא ההווה ללא העבר? מה העבר ללא הווה?
ואת אומרת לי שמזל שהם בחרו שהעברית תהיה שפת ארצם... אלף שנה דיברנו עברית, אלף שנה ארמית, אלף שנה ערבית... תאר לך, את אומרת, שהם היו מחליטים שהיידיש תהיה שפת המדינה שהקימו, אז היה הרבה יותר מצחיק, היית קורא לי מַאמֶע מַאמֶע, ומלטף את שערי במילים צפוניות רחוקות. ואני אומר לך אִמִּי, אִמָּא, אֻמִּי, שמח הייתי לקרוא לך מַאמֶע שלי, בכל לשון".
 















ספר הסיפורים אנא מן אל-יהוד מתאר את תחושת התלישות של האנטי-גיבור המזרחי שמאבד את שפתו העברית ואת השתייכותו לעם היהודי, במחצית השנייה של הספר תלישות זו מעצימה עד כדי אבדן השפה של ארץ המוצא, אבדן הזהות, טבדן ארץ המוצא ומה שנותר מהשפה הוא רק המבטא.
 
בסיפור, כמו בשיר, זועק הגיבור בפני השוטרים שאחזו בו בהפגנת הפנתרים השחורים את זהותו היהודית בערבית: "אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד" ובכך הוא מנסה לתקן את אלמותה של הערבית. הזעקה אינה נשמעת לא בסיפור ולא בשיר, כי "העברית חרשת", לתחושת המשורר.
 הגיבורים בסיפוריו של אלמוג בספרו "אנא מן אל-יהוד" מבקשים לשוב ולהחיות את עברם בארץ המוצא, לשוב אל השורשים תוך מחאה אל הניסיון למחוק את העבר וליצור יהודי עברי חדש" נטול סממנים גלותיים.
 
הספר, ובפרט הסיפור "אנא מן אל-יהוד" המתכתב בצורה ברורה עם השיר "הערבית שלי אלמת" שופך אור על השיר וממבליט את המסרים החברתיים והפוליטיים שבו.
השיר דן בקונפליקט הזהות של "המזרחים" בישראל, ובזהות התרבותית של הישראלים בכלל. השיר עוסק בזהות ובשפה, ב"אלמות" הערבית שפת המוצא וב"חרשות" העברית, בחוויית העדר תחושת השייכות, בתחושת התלישות מהשורשים אך מנגד בחוסר קליטה בקרקע החדשה.
לעברית יש לכאורה עליונות על הערבית, כי היא השפה המדוברת בארץ ואותה שומע המשורר בריש גלי, בכל המקומות הציבוריים, אולם לדעת המשורר, העברית חרשת ו"לפעמים חרשת מאוד".
בלשון הכללה המאנישה את השפה העברית מביע המשורר את עמדתו על דוברי העברית, המשורר לכאורה דן בשתי השפות הערבית והעברית, אך למעשה, הוא דן בדוברי שתי השפות.
באמצעות האנשת השפה העברית דן המשורר באזרחים היהודים של מדינת ישראל ומותח ביקורת נוקבת על חוסר קשב לדוברי השפה הערבית, לשכנינו הערבים וליהודים המזרחיים דוברי הערבית שבתוכנו. המשורר משתמש בשפה כמרכיב מטונימי ייצוגי  להביע  באמצעותו את הביקורת שלו על היחס לא רק כלפי הערבים, אלא כלפי המזרחים ששפת ארץ מוצאם היא ערבית. השפה העברית מתנכרת ומתנקלת כביכול לשפה הערבית. היא חרשת, לוקה בחוסר קשב ובחוסר סובלנות לאחר. 
השיר חושף את הביקורת של המשורר על החרשות של דוברי העברית לשפה הכי קרובה להם, את ההרגל שלנו לראות בערבית שפת האויב...
הכותרת מתמקדת בשפה הערבית: "הערבית שלי אילמת" לעומת זאת העברית נותנת את הטון. היא קולנית. "חושבת את עצמה". יהירה - לתחושתו של המשורר. היא לשון גועשת, ובאופן אירוני: "מנבאת בואם של אלוהים / ודחפורים..."   לכאורה שפת קודש, שפת הנביאים... אולם היא שפתם של הדחפורים המסמלים את הכובשים. באסוציאציה של הקורא  הדחפורים מאזכרים את הטרור העכשווי באמצעות דחפורים, שלא היה קיים בתקופת הפנתרים השחורים ובתקופת כתיבת השיר (לפני 12 שנים לאחר פטירת האב). כך שמתחזקת הפרשנות של אזכור הדחפורים כבקורת  להתיישבות באזוריי הארץ השנויים במחלוקת.
המשורר חש אי נוחות בכך ששפת הקודש הקדמונית משמשת את "הכובשים" את האדמה באמצעות הדחפורים שהפכו בשיר מטונימיה לכיבוש הארץ.
ראוי לשים לב כי זעקתו: "אנא מן אל יהוד" היא בערבית "האלמת", כביכול, ולא בעברית הקולנית. קריאה זו מאזכרת אירוע מימי השתתפותו בהפגנת הפנתרים השחורים ויש בה התרסה ורצון לתקן את המצב בהווה של עליונות העברית על פני הערבית ולשוב אל השורשים של ארץ המוצא.
 
וּמוּל כָּל שׁוֹטֵר עוֹבֵר בָּרְחוֹב
שׁוֹלֶפֶת תְּעוּדַת זֶהוּת
מַצְבִּיעָה עַל הַסְּעִיף הַמְּגוֹנֵן:
"
אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד, אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד".
 
הקריאה הזו בערבית יש בה מן התרסה, שהרי הוא יהודי הצועק כלפי השוטר בערבית שהוא יהודי. בשיר המחאה היא כלפי העליונות של העברית ושל "הכובשים" לעומת הערבית "הפוחדת" "הלוחשת". המשורר לא רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים. לפי דבריו המצוטטים לעיל הוא אכן למד את שפת הערבית לאחר פטירת אביו.
 
התכתבות השיר עם הסיפור "אנא מן אל-יהוד" שהתפרסם בקובץ סיפוריו "אנא מן אל יהוד" הן בעברית והן בערבית (בתרגומו של מוחמד עבוד). מרחיבה את הפרשנות והמשמעות של השיר; ומעצימה את תחושת האמפתיה לשפה הערבית המעוגנת בשורשים של אביו ושל קהילת יוצאי עיראק ויוצאי ארצות האסלאם, בכלל.
 
האמצעים האמנותיים בהם משתמש המשורר
 
שפת השיר פשוטה, שפה מדוברת כמעט האפיינית לשירי מחאה. האמצעים האמנותיים המועטים בהם המשורר עושה שימוש:
  1. מטונימיות: העברית המייצגת את היהודים בארץ, הערבית מייצגת את הערבים ואת היהודים יוצאי ארצות האיסלאם הדוברים ערבית והדחפורים מייצגים את הכובשים.
  2. האנשה: האנשה היא האמצעי העיקרי בשיר כולו. המשורר משתמש בהאנשת העברית והערבית כדי למסור מסר חברתי-פוליטי המכוון בעיקר לדוברי השפה העברית המתנשאים, לתחושת הדובר בשיר, על פני רעיהם הערבים והמזרחים דוברי הערבית. יותר נוח למשורר להביע ביקורת עקיפה באמצעות ההאנשה מאשר ביקורת ישירה כלפי העם "הכובש" והיהודים הוותיקים, יוצאי ארצות מזרח אירופה, שקלטו את המזרחיים.
  3. אנלוגיה ניגודית – להעצמת הניגוד בין שני העמים השוכנים זה בצד זה ולהחרפת הביקורת כלפי האזרחים היהודים שלתחושת הדובר בשיר, אינם מתייחסים באופן ראוי לערבי ולמזרחי גם יחד.
 
הערה: חשוב להביא עובדות היסטוריות בפני התלמידים בנושא העלייה ממזרח וממערב שאין לה אח ורע בעולם. במעבר משואה לתקומה ובצורך המהיר לקלוט מאות אלפי עולים כשהמדינה עדיין לא הייתה ערוכה לכך, ולכן הקימו מעברות עולים באזורים שונים בארץ. מולצ להקביל את לימוד השיר לשיעורי ההיסטורייה. הלימוד יהא אפקטיבי יותר.
 
[1] מתוך הספר "צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", עם-עובד, 2008.
[2] ראה פרק ד', אברהם-איתן, חלי, כאב השורשים הכפולים, עקד 2008 ועבודת מסטר: לשאל הדו-שורשיות משוררים יוצאי ארצות האסלאם 1950-1997, בר-אילן 1997.






 
לייבסיטי - בניית אתרים